צילום: חן בוקר / אלבום פרטי של דניאל ואילנית נאבל

פרס "דן דוד" ניתן במסגרת תחרות ארצית הפונה לבני נוער ועוסקת בכתיבת חיבורים בנושאים שונים. דניאל נאבל בן ה- 16 מאשדוד, תלמיד כיתה י' בבית הספר המקיף ז', כתב בנושא "הגיבור שלי" – ונתבקשו לכתוב על מישהו שמבחינתם הוא גיבור הראוי לזכות בפרס וזכה במקום השני בתחרות, בה השתתפו כותבים צעירים מרחבי הארץ.

בתפקיד ה"גיבור" ליהק בחיבורו נאבל את המקלט לנשים מוכות הממוקם ברובע ח' בעיר אשדוד, אליו הגיע יחד עם אימו ושלוש אחיו לפני כ- 14 שנה, בעקבות אלימות במשפחה ובכתיבת החיבור "פרק" את העבר ה'לא נעים' וסגר מעגל, לא רק עבורו אלא גם עבור משפחתו.
 
את הסטירה הראשונה מבעלה קיבלה אילנית נאבל בגיל 18, בערב הכלולות שלה מבעלה. היא שאלה אותו למה הם לא יושבים לספור את הכסף והוא בתגובה אמר לה "סתמי יא זונה" וסטר לה.
האלימות המשיכה במשך 11 שנות נישואין- הוא שבר לה את האף בבעיטה ישירה לתוך לפנים, שבר חלונות בבית ואפילו הכה את אחד מבניה. לא אחת היא הזמינה שוטרים והתפנתה לבתי חולים אבל לא העזה לקום וללכת, מעבר לכך, לאחר שהיה מכה אותה היה דואג לפייס אותה. בין פיוס לפיוס הם הפכו להורים ל- 4 ילדים. השינוי קרה בעזרתה של עובדת סוציאלית בשם תהילה שעבדה בעיר ירוחם בה התגוררה שהפנתה אותה בסופו של אירוע אלים אחר, למקלט הנשים של ויצו בעיר אשדוד יחד עם ארבעת ילדיה, שם גרו במשך של שנה שלמה ושומרים על קשר עד היום.

איך הגעת לתחרות?
דניאל: הציעו לנו לשלוח חיבור לתחרות בבית הספר. ברגע שאמרו לנו שהנושא הוא כתיבה על "הגיבור שלי" הבנתי שאני רוצה לכתוב על המקלט כיוון ש'גיבור' עבורי זה דמות או מקום ראוי להערצה.


הכירו בבית הספר את הסיפור המשפחתי האישי שלך?
דניאל: "לא היה לאף אחד מושג וכולם גילו לראשונה על העבר ומה שאמא שלי, אחיי ואני חווינו דרך החיבור. מעבר לזה כשאמרתי שאני כותב על מקלט ויצו הבנתי שהרבה ילדים ואנשים לא מודעים בכלל לקיומו בעיר אשדוד. צוות המורים וההנהלה בבית הספר מאוד התרגשו מיכולת הכתיבה ומהחשיפה האישית, עודדו ותמכו בי".

איך מתנהלת התחרות עצמה?
דניאל: "התחרות מתנהלת בשלושה שלבים עיקריים- שליחת החיבור במייל, מבין כל השולחים נבחרים כ- 300 חיבורים ונפגשים בתל אביב לסדנת כתיבה קצרה שנותנת טיפים כיצד ניתן להגיש ולשפר את הטקסט ששלחנו ושליחה נוספת והשלב השלישי הוא הזמנה לטקס הסיום שרק במעמדו מכריזים על הזוכים. התרגשנו מאוד לפגוש שם את נציגות המקלט של ויצו באשדוד- שרון מנהלת המקלט וטובה וגם תהילה רובנס- העובדת הסוציאלית מירוחם ששלחה את המשפחה למקלט, שולה בן ישיש שהייתה מנהלת הרווחה בירוחם".

אילנית, את רואה עצמך כאישה חזקה?
אילנית: "שרון מנהלת המקלט באשדוד הזמינה אותי להגיע למקלט ולספר את סיפורי האישי מנקודת המבט שלי. אני מניחה שאני נתפסת ורואה עצמי כאישה חזקה. לקחו לי 11 שנים לקום ולעשות צעד שמאוד פחדתי ממנו, שבדיעבד הייתי צריכה לעשות אותו לאחר מקרה האלימות הראשון. אני חזקה בעיקר בזכות הילדים שלי- הם אלה שנותנים לי את הכוחות ותמכים בי לאורך כל השנים והדרך".

איך הגבת כשהבנת שדניאל כתב חיבור על הסיפור שלכם והחליט "לחשוף" אותו?
אילנית: "קיבלנו כל כך הרבה אהבה מהמקלט ולמרות ששהינו שם כשנה בחדר קטן המשכנו להגיע בשבתות, חגים והמקום תמיד ייחשב אצלנו כבית ואנחנו מתכננים לשמור על קשר. קיבלתי גם הרבה תמיכה מ- גב' קלרה מזרחי- העובדת הסוציאלית שלי ומבחינתי דניאל נתן את הפתח בעצם להודות ולהוקיר את כל האנשים שעזרו ותמכו בנו".


אילנית ובנה דניאל יושבים איתי יחד בבית הקפה מלאים בתובנות והוקרת תודה. הם הגיעו לדבר על הזכייה של דניאל בתחרות אבל מהר מאוד השיחה גולשת לזה שדניאל ואחיו מעריצים ואוהבים את אמם ורואים בה אשת חיל, דבר המעורר הערצה, אני מניחה בקרבה של כל אם (וגם אימהות פוטנציאליות). אנחנו מדברים על האם לקום ולעזוב "בית אלים" נחשב לבריחה או העזה, על פחדים, על מדוע במקום לעצור את האדם האלים נאלצים בני המשפחה "לברוח" ולהסתתר. אנחנו מדברים גם על מחילה וסליחה והאם היא אפשרית כלפי אדם שפגע פעם אחר פעם וגרם לצלקות חיצוניות ופנימיות. על איך החברה לפעמים רואה אלימות ולא מתערבת, או תומכת אבל לא עושה באמת שום דבר כדי לעצור אותה, אבל בעיקר, השיחה, או הראיון לצורך העניין מרגישים כמו חגיגת ניצחון של גבורה, אהבה, אמונה ומלחמה בפחד ובאלימות.


מתוך החיבור שכתב דניאל: "אימי היא קורבן לאלימות, לא אלימות מאדם זר או לא אלימות על רקע פלילי, אלא אלימות במשפחה. אבא שלי, ברשותכם לא אקרא לו ככה, אותו אדם בחר להרים יד על אימי, אך אימי בחרה לא לשתוק, לא לתת לזה לעבור על סדר היום, לא לתת לו להמשיך לעשות את זוועותיו הבלתי ניתנות להבנה, לא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שזה ייפסק, לא למות. אימי בחרה לחיות, אימי בחרה את החיים, את החיים שלה, החיים של ארבעת ילדיה.

מי שהצליח להעניק חיים לאמא שלי, לאחים שלי, לי, הוא "מקלט ויצו לנשים מוכות".

מקלט ויצו לנשים מוכות הוא מסגרת מגינה לאישה המוכה וילדיה והכנתם לקראת חיים עצמאיים ללא אלימות. במקלטים עוברת האישה תהליך שיקומי בעזרת הצוות המקצועי הכולל עובדות סוציאליות ועובדים פארא-מקצועיים. כמו כן מקבלות הנשים סיוע משפטי בזמן שהותן במקלט. מטרת המרכזים לעסוק במניעה ובטיפול בתופעות של אלימות במשפחה במסגרת הקהילה, מבלי לנתק את בני המשפחה מסביבתם הטבעית. ייחודם של המרכזים הוא טיפול במשפחה כולה. המרכזים נותנים לנשים סיוע מידי בשעות משבר, בילדים עדים לאלימות, הפעלת קבוצות עזרה עצמית ופיתוח מודעות הקהילה לבעיות האלימות. בעקבות פעולותיו של מקלט ויצו אני מציע להעניק את פרס דן דויד למקלט, לבית השני שלי, לתת לו אפשרות להציל עוד חיים, לשמח את אותם משפחות שהשמחה נלקחה מהם".