מאת: שחר כחלון צילום: אורי קריספין

בשבוע שמדינת ישראל חוגגת את עצמאותה ה- 62 כיף להביא סיפור המייצג את החלום הציוני, את הפנטזיה של מדינת ישראל ערבה זה לזה, סיפור כמו זה של איתמר גרוסי. סיפור של ארץ ישראל היפה, של בחור שהוא מלח הארץ. השבוע בזמן ששאר בני הנוער בגילו של איתמר התרוצצו בבמות בחגיגות העצמאות, העדיף איתמר לקחת את ניר שיצפה בזקוקים. "הכי חשוב לו שאיתמר ייהנה", אומרת האמא דורית. "כמה נערים אתה מכיר שבמקום לבלות עם חברים ביום החופש באים ותורמים, הוא פשוט המלאך של המשפחה", מתמוגגת האמא. איתמר היה ילד בן 12 כאשר ירד ביום כיפור לחצר ביתו. לפתע הוא הבחין בנער חסר אונים, ישוב על כיסא גלגלים מוגבל מאוד בתנועותיו. "משהו נדלק בי, הרגשתי שאני צריך להיות עם הנער הזה, מעין גורל שנכתב מלמעלה". מאז עברו 6 שנים ודרכם של הנערים לא נפרדו. איתמר עבר ללמוד בבית ספר לאומניות בירושלים, אבל הקשר רק התחזק, ניר ואיתמר הפכו להיות כבני משפחה. השבוע יצאנו לפגוש את השניים בביתו של ניר, בעיקר בשביל לשמוע מאיתמר מה מוביל נער, בזמן שבני גילו יוצאים לבלות בקניון, לבלות את זמנו, ביוזמתו האישית, עם נער בעל שיתוק מוחין. היום איתמר גרוסי בן 18, למד באשדוד עד כיתה ט' במקיף י' לאחר מכן עבר ללמוד בישיבה התיכונית בירושלים במגמת מוזיקה. הוא בן למשפחה בעלת 7 נפשות והוריו גרים ברובע יב' בעיר. מבחינתנו הוא דגם לחיקוי ולמופת של ישראל שחלמנו עליה, ישראל בה כולם ערבים זה לזה.

המפגש
לפני שש שנים באחד מהימים אולי הכי חשובים לעם היהודי, יום חשבון הנפש, ביום כיפור, נפגשו ניר ואיתמר לראשונה. יותר נכון, איתמר ראה את ניר. איתמר שרק יצא מבית הכנסת ראה את ניר יושב על כיסא גלגלים על ספסל בחצר הבית עם אמו (דורית). איתמר מיד הרגיש שמדובר בשליחות. "הרגשתי שאלוהים שם אותי שם בשביל ניר", אומר איתמר. "ראיתי אותו בחצר וישר באה לי הארה שאני רוצה לדבר איתו, להתקרב אליו", מוסיף איתמר. הכל מתוך יוזמה אישית של ילד בן 12.

בדרך כלל בימי כיפור אוהבים לרכב על אופניים או להתפלל בבית הכנסת ואתה החלטת לבלות עם ניר?
"זה לא פחות חשוב מכל דבר אחר. לעזור, לתמוך, להעניק מעניק הרבה יותר מאשר כל דבר".
מה קורה היום שאתה לא נמצא באשדוד, אתם מדברים בטלפון ונפגשים רק בסופי שבוע?
"כן. אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אני משוחח איתו מהפנימייה ואני יודע שכיף לו לשמוע אותי ולי כיף מאד לדבר איתו. בסופי שבוע שאני מגיע, אני משתדל כל דקה פנויה שיש לי להיות איתו, אני מטייל איתו, מוציא אותו, בקיצור אנחנו המון ביחד".
הוא מצליח לדבר איתך למרות השיתוק שלו? הוא מוגבל במשהו?
"הוא מסתובב על כיסא מיוחד, בטלפון אפשר לדבר איתו. ביום יום הוא לא מצליח לעשות הרבה, משחק קצת במחשב, אני קורא לו ספרים, מדברים, רואים טלוויזיה ובעיקר החברה אחד של השני".

אמרת שהוא משחק במחשב, מבחינת מוטוריקה של האצבעות הוא לא מוגבל?
"הוא מסתדר, הוא מצליח אפילו להעביר דפים (ניר מראה לנו איך הוא מצליח להעביר דפים בחוברת שאיתמר הביא לו)".
אני חייב לשאול, למה, עם כל הדיבורים על פיחות במעמד הנוער, מגיע בחור כמוך שמגיל 12-13 מלווה נער משותק מיוזמה אישית שלו, אני בטוח שיש לך דברים יותר מפתים לעשות? אז למה?
"שאלה טובה. אני באופן כללי לא כל כך מתחבר לדברים האחרים של הנוער, גם בגלל סגנון החיים שלי כבחור דתי. כשאני רואה אדם נכה או משותק יש לי את הרצון לעזור לו. זה משהו שחונכתי אליו מהבית".
מבחינתך זה כאילו אלוהים שלח אותך כדי לפגוש את ניר?
"בדיוק כך".
אני חייב להתעכב על הרצון שלך להגיע ולהיות עם ניר. אחרי הכל זה לא משהו קל לעשות, רוב השבוע אתה לא כאן ובכל זאת זה היה חשוב לך?
"אמרתי לך, זה שליחות בעיניי, אני חונכתי על לעזור ולתרום לאנשים, תמיד עניין אותי לעזור לאנשים, שראיתי אותו הרגשתי כאילו מישהו מכוון אותי אליו".

"התחברתי אליו כבן אדם"

איך ההורים שלך מגיבים למה שאתה עושה?
"ברור שהם שמחים, אבל אני חושב שזה מאד מפתיע אותם כי הם לא ציפו לזה".
מפתיע אותם? תסביר.
"שמע, אני חושב שכל הורה שהילד שלו יגיד לו שהוא רוצה להתנדב לקו לחיים או משהו דומה, זה מצד אחד יהווה סיפוק אבל גם מאד יפתיע מהצד השני. לא כל נער מעדיף לעזור לאחרים מאשר לבלות עם חברים בקניון או לשחק כדורגל. אולי יהיו הורים שיחשבו שיש איזו בעיה עם הילד שלהם. למזלי ולשמחתי זה לא ככה אצל ההורים שלי".
כמה שעות אתה מבלה עם ניר?
"בעבר הייתי איתו כל יום כמעט מארבע אחרי צהריים עד תשע עשר, בערב ולפעמים אפילו הייתי משכיב אותו לישון. היום ברגע שאני מגיע הביתה, אני זורק את התיק וישר הולך אליו ובדרך כלל אני נמצא איתו שעתיים- שלוש ביום חמישי וכמובן גם בשישי ובשבתות".
מה אתם עושים ביחד?
"היינו ביחד בקייטנה בקיץ וממש הייתי כמו הפיליפינית שלו, עשיתי עבורו הכל, מהדברים הכי קטנים ועד להחליף לו בגדים וכדומה. זה מאד חיבר אותנו אחד לשני. לא היה לא קשר עם הנערים האחרים ואני הייתי עבורו הקשר היחיד".
וחוץ מאותה קייטנה מה אתם עושים ביחד?
"המון דברים. הוא אוהב לשחק איתי במחשב במרוץ מכוניות, יוצאים לעשות טיולים בחוץ, משחקים מסירות עם כדור, רואים טלוויזיה, ניר מאד את השיר שלנו ואנחנו רואים ביחד".
יש לניר איזה תחביבים שהוא אוהב? משהו מסוים שהוא אוהב לעשות?
"לא יודע. אולי כדי שנשאל אותו", ואיתמר פונה יחד איתי לניר ושואל אותו: "ניר איזה תחביבים יש לך? מה אתה אוהב לעשות עם איתמר?
ניר: "לשחק במחשב ולראות טלוויזיה- ערוץ 2 עם איתמר".
יש איזה משחק שאתה אוהב לשחק עם איתמר? אני שואל את ניר.
"מרוץ מכוניות", הוא עונה ישר. איתמר מוסיף: "אנחנו הרבה מדברים, הוא מספר לי מה הוא עשה ואני מספר לו איך עבר עליי השבוע".
הוא בעצם נמצא במסגרת כל יום מהבוקר עד ארבע בצהריים, נכון?
"כן. הוא נמצא באגודה שנקראת 'בית הגלגלים' ושם מעבירים לו את השעות ואת הזמן בעיקר בשביל שתהיה לו סוג של מסגרת".
ומה הוא עושה במהלך השבוע שאתה לא כאן?
"אני מניח שיותר קשה לו וגם לי, אבל הוא עושה את אותם הדברים שאנחנו עושים ביחד, טיולים בחוץ וכדומה".
ניר היום בן 25, אתה ילד בן 18 ואתה עוזר לו? זה משהו שאתה חושב אליו? או שמבחינתך אתה רואה אותו כמו ילד בגילך?
"אני רואה אותו פחות או יותר בגילי, אבל הגיל לא ממש משנה לי גם הוא היה בן 30 או בן 5 בשבילי הוא ממש כמו אח וזה לא משנה לי בכלל. אני התחברתי אליו ברמת הבנאדם, ללא קשר לגיל".
הרבה אנשים נרתעים מהנושא של מוגבלות ושיתוק, אתה חי את זה שש שנים איתו, יש לך איזו תובנה שאולי אנשים לא ידעו או יודעים? אחרי הכל זה גורר הרבה רתיעה מצד ציבור אנשים של ממש מכיר את ניר כאדם כמוך?
"בגרמניה לפני כמה עשרות שנים היו הורגים אנשים שלא ממש היו כמוהם. כאשר שמעתי את הסיפור שלו, נדלק בי משהו מבפנים, כי דווקא לאנשים כמו ניר צריך לעזור. בשביל שיהיו חלק מהחברה. אסור להרחיק אותם, הם חלק מאיתנו הם אולי נראים שונה אבל הם חלק מאיתנו".
יש דברים שאחרי שש שנים אתה יכול להגיד שלמדת מניר? שדווקא הוא הצליח לגרום לך לראות את הדברים אחרת?
"קודם כל עזרה לזולת ועזרה הדדית, הטוב לב שלי יותר התחזק, הרחמים יותר התגברו ואיתם הרצון לעזור ולהתמודד, אני רוצה הרבה יותר לתרום לחברה אחרי שהכרתי את ניר".

מרגיש מוכן לחיים

יש מצבים שהוא מחזק אותך ועוזר לך במקום אתה לו?
"לפעמים אני מגיע אליו אחרי שבוע שלא ראיתי אותו, איך שאני נכנס בדלת והוא צועק בהתרגשות את השם שלי, זה נותן לי כוח, רצון ואנרגיה להמשיך ולהיות איתו ולעזור לו. אחרי שבחור כמוהו מפגין להט והתרגשות כל כך גדולה לראות אותך... אלו מהרגעים ששווים את הכול. כאשר אני יוצא מפתח הבית שלו, אני יוצא טעון באנרגיות חזקות להמשך, יש לי פתאום רצון לחפש עוד אנשים לעזור להם ולחבק אותם".
אתה מרגיש בנאדם חזק יותר אחרי התקופה עם ניר?
"כן. כשהתחלתי איתו בגיל 12 הרצון שלי היה בלהבה נמוכה, עכשיו אני מסתכל על כל השנים האלה ואני מרגיש נפשית הרבה יותר מחוזק. אני מרגיש מוכן לחיים ושיש דברים שקטנים עליי".
אתה מרגיש סוג של שליחות או שאתה מרגיש שזה כבר חלק מהחיים שלך?
"גם וגם. בהתחלה זה היה סוג של שליחות, אבל עם השנים הוא כבר הפך להיות חלק בלתי נפרד ממני, מהחיים שלי ומהמשפחה שלי".
חשבת כבר מה יקרה אחרי שתתגייס ותמעיט לפגוש בניר?
"בעבר כבר היה לנו בעיה דומה שעברתי מאשדוד לישיבה. היה לי מאד קשה לעכל את זה. אבל חשבתי על זה וידעתי שגם אם אני אהיה בקצה העולם אני אגיע בשביל לראות את ניר, זה משמיים. ועבודה שגם עכשיו למרות שאין לנו את אותו הזמן שהיה לנו בעבר אנחנו מצליחים להיפגש. אבל אני מודה שמתי שאני אתגייס באמת יהיה לי מאד קשה, אבל אני בטוח שבכמה דקות הפנויות שיהיו לי אני ישר ארוץ אליו".
אתה רואה סיטואציה שבעתיד לא יהיה ניר בחיים שלך?
"אין דבר כזה. הוא חלק מהמשפחה שלי והוא יהיה כמו עוד ילד שלי גם בעתיד. אבא לא עוזב ילדים ומשפחה לא נוטשים, ניר הוא חלק ממני".
אני מניח שאחרי כל כך הרבה שנים הפכת לבו משפחה, איך באמת קיבלו אותך המשפחה של ניר?
"אני מרגיש כמו בן בית, כולם מכירים אותי וכשרואים אותי איתו הם שמחים ומרוצים והאמת שגם אני מרגיש כמו בן בית אצלם".

"המלאך שלנו"
ההורים של ניר, רוני ודורית, שופעים מחמאות כלפי איתמר, מבחינתם איתמר הוא עוד ילד במשפחה שלהם. האם דורית אומרת: "אני לא חושבת שאפשר לתאר מה אנחנו מרגישים כלפי איתמר, אין אנשים כמוהו, הוא הרבה יותר מבן בית אצלנו, הוא המלאך שלנו", אומרת בהתרגשות רבה. החיבור בין ניר ואיתמר הוא אהבה ממבט ראשון, הוא כל כך צנוע וענו בזמן שהוא מגיע ממשפחה עם 7 נפשות וכל מה שמעניין אותו זה רק לתרום ולתת. לא אכפת לו כמה הוא מקבל חשוב לו כמה הוא נותן".
אבא של ניר, רוני, אומר: "הלוואי והיינו יכולים לפצח את הקוד של אופי ונער כמו איתמר. המזל שלנו כמדינה שיש לנו אנשים כמו איתמר", אומר רוני ממש כמו אב גאה. "הנתינה אצלו זה הדבר הכי חשוב, מספיק שתיתן לו פרח הוא יעריך את זה, מה שקובע אצלו זה הנתינה. אני לא יודע איך מצליחים לחנך כאלה אנשים כמו איתמר".
מה אתם מרגישים כלפיו?
"אני לא יכול לתאר במילים, זה פשוט להעריץ ילד כזה, זה ממש לא קל לנגב רוק מפיו של ילד כמו ניר, אבל איתמר עושה את זה בשמחה רבה ובכיף גדול. אם אתה לא אוהב אותו אתה לא מסוגל".
מה הופך את איתמר לכל כך מיוחד?
"כשאומרים 'ואהבת לרעך כמוך' במקרה של איתמר מה שמעניין אותו זה רק החלק של רעך ופחות כמוך. אם הייתי צריך להגדיר אותו במילה אחת: מושלם".
בתור הורים, איך אתם חיים עם השיתוק של ניר, זה בוודאי לא קל?
"מה שלא הורג מחשל, אחד צריך לעלות חמש קומות בשביל להגיע הביתה ואחד צריך להתאמץ במקום אחר, זה חלק מאיתנו מאז שניר נולד ומתרגלים, זה חלק מהחיים".

חיבור ממקום אחר
חוזרים לאיתמר שלאורך כל הראיון חוזר על המנטרה שזו שליחות בעיניו ואם יכול היה מתנדב ועוזר לעוד הרבה. הרגשות של ניר כלפי איתמר ושל איתמר כלפי ניר הם ברורים וחזקים, ברור לכול כבר אחרי כמה דקות שיחה שמדובר על גורל של נערים שנקשר אחד בשני. האהבה של איתמר לניר היא רגש חזק שקשה מאד להסביר רק במילים, פשוט צריך לראות את זה.
אתה יכול לנסות לבטא את הרגשות שלך?
"אני חושב שהרגש הכי חזק שלי: הוא האהבה לניר, כשאני מסתכל אחורה אני שואל את עצמי כמה שנים אני כבר איתו ואיך הוא הפך להיות חלק מהחיים שלי, כמו שאבא אוהב את הילדים שלו ככה אני וניר. יש בינינו רגש אהבה כל כך חזק שאני לא יכול לתאר במילים, שהוא צוחק מאיזה שטות שאני מספר ושהוא מתלהב מזה שאני נכנס בדלת, אין פידבק יותר טוב ומידי מזה".
אני אשאל שאלה אולי לא הוגנת אבל מתבקשת, אם היית יכול להחזיר את הגלגל לאחור ולהחליט אם לפגוש את ניר המשותק ולהכיר אותו וליצור את החיבור ביניכם או לא להכיר אותו ושניר יהיה בחור רגיל כמו כולם?
"בוודאי שהייתי רוצה שהוא יהיה בחור רגיל כמו כולם. לפעמים אני מסתכל עליו ואומר לעצמי: 'למה אי אפשר שמתישהו הוא יהיה כמו כולנו?', אני מנסה להסתכל על המצב קצת מבחוץ, אני לא מסתכל עליו כמישהו בעל שיתוק מוחין אלא כבחור רגיל, רק שצריך יותר סבלנות מבחור רגיל. אני זוכר שפעם שאלתי את דורית אם יש אפשרות שהוא יקום מהכיסא גלגלים והבנתי שאין ממש סיכוי ונפתח לי סדק כזה בלב. לפעמים שאני מוציא אותו החוצה וצריך להרים אותו והוא עומד רגיל, הייתי רוצה שהוא יישאר כל הזמן ככה, אבל אז אני אומר לעצמי שהנה עבר הרגע החלומי וחוזרים למציאות שלא ממש בחרנו".

"איתמר מתוק"

ובכל זאת? אני מקשה עליך.
"אני מודה שזה משהו שאולי הייתי צריך לשאול את עצמי, אבל אני אומר אם הוא במצב כזה אז כנראה שהשליחות שלי ושלו זה להיות ביחד, כנראה שזה מה שנקבע כגורל. כנראה שהייתי צריך להכיר אותו, ואם הכרתי אותו אז זה בידי שמיים. אני חלק ממנו, אם הכרתי אותו אז זה רק בגלל שהוא ככה".
יש רגעים של משבר? של כעס אחד כלפי השני?
"האמת שמצבים כאלה קורים ממש לעיתים נדירות, אם הוא מתעצבן על המטפלות שלו או משהו כזה, אז יכול שזה קצת משפיע גם עלינו. אבל לפעמים נגיד הוא רוצה איזה במבה ואין אפשרות, אז הוא נכנס לאיזה תסכול קטן, אבל בדרך כלל אחרי שאני מסביר לו הוא נרגע ומבין".
מה לדעתך התכונה הכי חשובה בקשר שלכם?
"אני חושב שצריך את טוב הלב ואחר כך את הסבלנות. אבל לפני הכל צריך שיהיה את הרצון".
לקראת סוף הראיון אני מנסה להכניס גם את ניר לעניין ופונה אליו: "אתה אוהב את איתמר? ואיתמר פונה לניר ומוסיף: "כמה אתה אוהב אותי? "
ניר פותח את ידיו כמה רחב שהוא יכול ואומר: "הרבה" כמה פשוט ככה יפה.
מה אתה חושב על איתמר? אני מנסה שוב את ניר.
"שהוא מתוק", אומר ניר.
כשהוא לא נמצא במהלך השבוע אתה מתגעגע אליו?
"כן, הוא דואג לי". וניר מראה איך איתמר מצחיק אותו ברגליים. איתמר: "אני נוגע לו בברך ומראה לו איך הרגל קופצת דרך הרפלקס והוא ממש צוחק מזה".
אתה שמח שהוא בא אליך?
"כן מאד", אומר ניר. "יש לי הרבה משחקים חדשים במחשב ובדרך כלל אני מנצח את איתמר".
אני חוזר לאיתמר ושואל אותו: מה אתה מאחל לעצמך ולו?
"שהקשר בינינו לא יפסק לעולם, זה הדבר הכי חשוב לי בעולם כמעט".
לבני הנער שיקראו את הכתבה הזו יש לך אולי איזה מסר חשוב להעביר להם?
"שיש חיים מחוץ למחשב ולחיים של כל אחד ואחת מאיתנו, שיש עוד אנשים שצריכים ורוצים לקבל. לנסות לראות אופקים וצדדים אחרים בחיים. ככל שאני עוזר יותר לניר אני כל הזמן רוצה לעזור עוד, הלוואי והייתי יכול לעזור לעוד כמה נערים זה ממש ממלא אותי".
אתה מרגיש בנאדם יותר טוב?
"כן. להתנדב למשהו בחיים זה משפר את איכות החיים וקל וחומר כאשר אני איתו, זה מחזק אותי מאד".
יש משהו אחרון שאתה רוצה להגיד?
"הייתי מאד שמח אם הוא היה כמוני. שאלתי אותי מקודם מה אני מעדיף? איזה ניר אני מעדיף? הרבה פעמים אני מנסה להיאחז בכל מיני דברים קטנים שאולי ייתנו סיכוי, אם הוא שותה לבד, או עומד לבד, זה נותן לי מעט תקווה לאופטימיות. כל הזמן מנקר לי בראש שאולי הוא יכול לבד".
יש לך לפעמים מחשבות של "מה אני צריך את זה?"
" ממש לא. מגיל קטן הרגשתי שחסר לי משהו בחיים וכשראיתי את ניר בחוץ פשוט הבנתי שזה הייעוד שלי בחיים. אין לי אפילו חרטה קטנה אחת".