לפחות ארבעה חסרי בית ישנים בחודשים האחרונים באנדרטה לזכר חללי הפיגוע בנמל אשדוד שהתרחש ב-14 בחודש מארס 2004 ובו נהרגו 10 בני אדם – שמונה עובדי נמל ושני עובדי חברה הסמוכה לנמל.

ב- 13 בנובמבר 2007 נחנכה אנדרטת הזיכרון המנציחה את עשרת הרוגי הפיגוע. עיצב אותה האדריכל ישי וייל והיא בנויה כמסילת ברזל ענקית המונחת באלכסון על שני עמודי בטון. מסילת הברזל שבורה כסמל לאובדן. מעל השבר מעופפות להן עשר ציפורים צחורות ועל קיר הבטון חקוקים שמותיהם של ההרוגים. לצד הגלעד נשתלו עצים ודשא והוצבו ספסלים.

במקום ישנם שלושה גברים ואישה אחת, בלי קשר משפחתי ביניהם, שהגיעו למקום, כל אחד בנסיבותיו האישיות הקשות, לאחר שאיבדו את קורת הגג שהייתה להם והפכו לדרי רחוב.

הם מתפרנסים בינתיים בעיקר מלקבץ נדבות בצמתים הסמוכים ולפחות חלקם, התמכרו לטיפה המרה.

לא מדובר בחצר האחורית של אשדוד, אלא במקום מרכזי שנמצא על אם הדרך בכניסה לעיר.

בכבישים הסמוכים לאנדרטה עוברים בכל יום אלפי כלי רכב ועולם כמנהגו נוהג.

ברחבת האנדרטה וסמוך לה נמצאים מעט החפצים שלהם, עגלה עם כמה מצרכי מזון, בקבוקי שתיה חריפה, קצת בגדים ואשפה.

המציאות זועקת והשיירה עוברת. קשה להימלט מההגדרה של תעודת עניות.

מהבנק לקיבוץ נדבות:

"אני פה שלושה חודשים ולפני זה הייתי עוד שלושה חודשים בפארק ב-ב'", מספרת האישה, ד', בת 41.

"בעבר עבדתי באבטחה בבנק ומאז שנפלתי לאלכוהול לקחו לי את הנשק.

הכי גרוע זה שלקחו לי את הילדים, יש לי שלושה. אני מתגעגעת אליהם מאוד. במצב הנוכחי אין לי ברירה חוץ מלעמוד בצמתים ולבקש נדבות. לפעמים אני עושה 150 שקל ביום. אין לי לאן ללכת".

ד' מתארת מציאות קשה מאוד עד כדי סכנת חיים:

"לא פעם הותקפתי. גם בפארק ב-ב'. ניסו לאנוס אותי וברחתי אבל היכו אותי", היא מראה סימני פציעה בידה. "לפני כשלושה שבועות עמדתי בצומת פה וביקשתי שקל. עצר גבר ואמר לי שיתן לי 20 שקל ואמר לי להיכנס לאוטו.

הוא התחיל לדרוש ממני שאמצוץ לו ושאלך איתו למלון. לא הסכמתי, אני לא זונה. הוא הוציא סכין יפנית וחתך אותי ברגל, לפני שהצלחתי לברוח החוצה, המשטרה לא מצאה אותו", היא מראה.

"אנשים חושבים שבחורה שעומדת בצומת היא שרמוטה. אבל אני רק מבקשת נדבות, אני לא בזנות ואף פעם לא הייתי, גם לא גנבתי. אני עובדת בשביל אוכל, בשביל ילדים. כל יום אני נותנת להם 100 שקל.

לפעמים בא לך לתפוס את הכרית ולצעוק 'הצילו' אבל אין מי שישמע, ואין עם מי לדבר. זה קשה, אתה מבין?".

מה החלום שלך?

"להחזיר את הילדים ולהיות עם המשפחה. אין מה לעשות. אתה רואה פה את א'? הוא נשאר לבד אחרי שאבא שלו נפטר מסרטן ולקחו לו את הבית, אז הוא מצא את עצמו ברחוב. אחד אחר שחי כאן היה בהוסטל אבל בגלל שהתחיל לשתות, העיפו אותו משם".

איפה בדיוק את ישנה?

"על הספסל".

מקלחת?

"בים".

שירותים?

"בשיחים".

השתמשת בסמים?

"פעם, הייתי מריחה, כן, אבל הרבה זמן אני נקיה".

יש לך מקצוע?

"כן, אני פסנתרנית ומורה למוזיקה".

בכסף שהם מרוויחים מקיבוץ הנדבות הם קונים אוכל וודקה במתחם ה'סטאר סנטר'.

לדבריהם נציגים של העירייה והעובדים הסוציאליים ברווחה לא הגיעו למקום, כדי לבחון את מצבם או להתעניין בשלומם ולבדוק מה ניתן לעשות, אך מהמשטרה באים לעיתים קרובות וגם מזהירים אותם שיתנו להם קנסות.

אחד מהם מתייחס בביטול לשאלותיי ונראה שהוא כבר אדיש: "אין כסף, אין בית, אין עבודה, אני לבד, בחוץ, אין מה לעשות", הוא אומר בעברית משולבת במלים בשפה הרוסית.

לדברי אחד מהם, הם עסוקים בסוג של הישרדות יום-יומית ומסתדרים עם מה שיש ואינם יודעים מה יהיה מחר. האיש מספר שאין לו לאן ללכת ואין לו בית ואינו מוכן לפרט מה הרקע שלו ומה הביא אותו לרחוב. הוא מגיב בביטול שיש בו נימה של יאוש וקבלת הדין. חברו מצביע למעלה, כמי שאומר שזה ענין של השגחה או גורל. אחד מהם מבקש סיגריה וכסף, הולך וחוזר אחר כך עם שקית ובה בקבוקי שתיה חריפה.

"לפעמים נהגי המכוניות שחולפים לידנו צועקים לנו 'תלכו לעבוד', אבל אין לנו עבודה. אחרי הכל, אנחנו צריכים לחיות ממשהו ולא מפריעים לאף אחד, יש לנו פה את הפינה שלנו, תחת כיפת השמיים, זה הבית שלנו כרגע".

מעיריית אשדוד נמסר בתגובה:

"היחידה לדרי רחוב שבמנהל שירותים חברתיים מקיימת סיורים ברחבי העיר על מנת לאתר דרי רחוב ולהציע להם פתרון בהוסטל דרי הרחוב ולסייע להם למצות את זכויותיהם. 

אנשים שאינם חסרי ישע, זכאים על פי חוק יסוד האדם לקבוע האם הם מעוניינים לקבל שירות במסגרת שירותי הרווחה. המינהל לשירותים חברתיים בעיריית אשדוד מציע להם סיוע, מנגישים להם את השירות במקום הימצאותם ומנסים לשכנע אותם לשתף פעולה על מנת לסייע להם לעבור להתגורר במגורים ראויים יותר. לא תמיד האדם מעוניין בזאת ועיריית אשדוד מחויבת לכבד את רצונו. היחידה לדרי רחוב תמשיך לקיים סיורים לאיתור דרי רחוב ולהציע להם סיוע".