ליהי איטח מספרת על אחיה צחי ז"ל בנו של קב"ט העירייה אריה איטח
04.05.14 / 19:47
14 שנה עברו מהיום שבו קיבלה משפחת איטח את הבשורה על נפילת הבן צחי בלבנון. אחותו ליהי, אז בת 11: "אימא נשכבת על הרצפה, מסרבת להאמין, מתחננת בפני אנשי קצין העיר שזו בטח טעות". עדותה של ליהי איטח פותחת את סדרת העדויות באתר ויינט
"אבא שלי החזק, הגיבור, שמעולם לא ראיתי אותו בוכה, אלוף משנה במילואים, נופל, מתמוטט ומתרסק מכאב בגרם המדרגות. עוד לפני שהם פוצים את הפה שלהם, הוא הבין לפי התגים שזה קצין העיר. אני זוכרת איך הוא התחנן בפניהם: "הוא פצוע?" הם שתקו. בזעקת שבר הוא אמר: 'בבקשה, בבקשה לא צחי שלי'". ליהי איטח, אז בת 11, מספרת על יום השישי שבו חרב עולמה של משפחתה כשהתבשרה על נפילתו של אחיה בלבנון, לפני 14 שנה. סמל צחי איטח היה החלל האחרון בלבנון לפני הנסיגה הישראלית ועד למלחמת לבנון השנייה.
דבריה של ליהי איטח פותחים סדרת עדויות אישיות והספדים מאולפן ynet לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה שייפתח רשמית בשעה 20:00 בצפירת דומייה בת דקה. את הסדרה ערך ניר (שוקו) כהן, תחקיר והפקה: רפאלה גויכמן.
"צחי אחי היה לוחם בפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) של גבעתי, היחידה שאבי אריה הקים. הוא נהרג במוצב הבופור בלבנון, בן 20 בנופלו. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני בת 11 וחצי, יום שישי בצהריים. השמש זורחת. הייתי עסוקה במדבקות ובשיעורים, ילדה רגילה, ובעיקר קטנה ותמימה. דפיקות בדלת, עמוס אחי פתח וצעק לאבא שלנו: "אבא, חברים שלך מהצבא באו לבקר. אבא שלי הוא איש צבא, והבית תמיד היה מלא באנשי מדים, אבל הפעם אלה לא היו חברים של אבא שלי. אלה היו חיילי קצין העיר שבאו לומר לנו שצחי נהרג".
"אני זוכרת את אימא צועקת כחיה פצועה, מדממת, נשכבת על הרצפה, מסרבת להאמין, ומתחננת בפניהם שיצאו מהבית, שזו בטח טעות, זה לא צחי שלה. היא דיברה איתו בבוקר, והוא אמר לה שהכול בסדר ושלא תדאג. אחותי אתי ואחי עמוס מחובקים ובוכים בקול גדול. ואני? אני הייתי קפואה במקום נוכח הסיטואציה, לא זזתי מילימטר. תחושת אימה ופחד עטפו את כל כולי, רעד בלתי נשלט תוקף את הגוף שלי. כל כך קטנה וכבר השמיים נפלו עליי. נשארתי אחות קטנה בלי אח גדול.
"מאז חלפו 14 שנים של געגוע, 14 שנים שלא ראיתי את אחי צחי הבכור והאהוב. אחי המוזיקאי המוכשר, שנדמה היה שאת מנגינת חייו אי אפשר היה להפסיק. אחי החייכן שהיה ממלא באור כל מקום שאליו היה נכנס. אחי המצחיק והכול כך שמח, כל כך חי, בלתי נתפש שהוא מתחת לאבן שיש קרה".
"משנה לשנה זה קשה יותר, הוא חסר יותר, קורים דברים והוא איננו. אחותי התחתנה, יש לי שתי אחייניות. כל החברים שלו הקימו משפחה. וצחי שלנו, הוא יישאר צעיר לנצח", סיפרה ליהי איטח.