"קשה לי להאמין שבמדינת ישראל, מדינת היהודים מתייחסים בצורה כל כך מחפירה לניצולת שואה", כך אומרת אלונה, בתה של ש' (בת 84), ניצולת שואה המתגוררת בהוסטל באזור ה'. ש' זוכה מביטוח לאומי ליחס "מיוחד", בייחוד לאור ההידרדרות במצבה הרפואי בחצי שנה האחרונה. "אימא שלי נופלת המון בגלל האפילפסיה, היא שוכחת לקחת תרופות ושמה את האוכל בארון של חומרי הניקוי, אבל לנציג של ביטוח לאומי יש אבחנה אחרת, והוא קבע שלאימא שלי לא מגיע שעות סיעוד", אומרת הבת.

ההחמרה במצבה הקונטיבי, הנפילות המרובות בשנה האחרונה, השימוש בהליכון וחוסר שליטה בסוגרים, לא מפריעים לנציגי הביטוח הלאומי לקבוע כי ש' לא ראויה ליותר משעה של עזרה ביום. "היא צריכה עזרה בכל דבר: בהכנת האוכל, ברחצה. מה אם יקרה לה משהו בבית? היא נופלת המון, אנחנו פונים שוב ושוב לביטוח הלאומי, אבל כלום לא זז. אימא שלי עברה מספיק בחיים, היא איבדה את כל המשפחה של בטבח שהיה באודסה בזמן השואה. צר לי להבין שבישראל היום, מי שאין לא כח פשוט לא קיים", מספרת אלונה בכאב גדול, ומוסיפה: "יש משפט ברוסית שאומר: 'אם אין בן אדם, אין בעיות'. אנחנו פונים ופונים לביטוח הלאומי, שיעזרו לנו במה שמגיע לנו, לא מעבר לזה. כל השנים לוקחים מאיתנו ביטוח לאומי דרך המשכורת, אבל כשאת נזקקת לעזרה, אם את גרה בפריפריה ולא מקושרת לאנשים הנכונים, מדלגים עלייך, את פשוט לא נספרת".

כשהגעתי אל ביתה של ש' ניסיתי לתקשר איתה, התאמצתי כדי לשמוע מה יש לה על הלב, אך לצערי היה מאוד קשה לי לתקשר איתה, אנחנו מדברות שפה שונה והיא רוב הזמן נמצאת בעולם משלה, יושבת על כיסא ובוהה בחלל.

"עושים מהבן אדם צחוק, חושבים שהוא מטומטם"
לפני כשבועיים הגישה אלונה מכתב ערעור לביטוח הלאומי, מכתב מפורט מאוד בו היא מתרעמת על קביעת המוסד. אלונה: "המצב של אמא שלי מדרדר מיום ליום, היא סובלת מנפילות רבות, דבר אשר צוין על ידי הנוירולוג ד"ר' אנוק. ומה היא קיבלה? חצי נקודה בלבד, מה זה? עושים ממני צחוק, עושים מהבן אדם צחוק, חושבים שהוא מטומטם? איך אפשר להגיד שהיא מסוגלת להתנייד באופן עצמאי בתוך הבית, אם כל הנפילות שקרו לה היו בתוך כותלי הבית". אלונה לא מסתפקת בדיבורים, ומראה לי הוכחות חותכות של אבחונים. אבחון גריאטרי שמדבר על הפרעת זיכרון, על קשיי התארגנות ועל עוד המון בעיות נלוות שקיימות, דבר המוכיח כי היא לוקה בדמנציה, מצב המתאר ירידה ברמה הקוגניטיבית, הבאה לידי ביטוי בהופעה של מספר סימפטומים המשפיעים על התפקוד היום יומי.

קיימות סיבות רבות לדמנציה, והגורם השכיח לדמנציה קשה היא מחלת האלצהיימר. אלונה הוסיפה: "נציג מטעם ביטוח לאומי ביקר אצל אימי למתן חוות דעת, כשהסברנו לו שהיא חולה באלצהיימר, הוא טען שלא כך הדבר, כיוון שזה לא מה שנכתב באבחנה של הגריאטרית שאישרה שאימי חולה בדמנציה. לא ברור לי איך ביטוח לאומי מעדיפים את החוות דעת של הנציג שאינו רופא מומחה שאפילו לא יודע שאלצהיימר זה סוג של דמנציה. אני מתכוונת להגיש תלונה על הנציג הזה, אני ממש לא מתכוונת לעבור בשתיקה על היחס שהוא נתן לי ולאימא שלי, לפני הביקור בבית ובזמן הביקור שלו. הטענות שלי מבוססות על כך שיש אין לו יחסי אנוש, אין לו רגישות או תרבות דיבור והכי חשוב איך הוא יכול לקבוע שלאימא שלי אין אלצהיימר כשהיא שלוקה בדמנציה, פשוט חוסר מקצועיות".

 "אני חייבת עכשיו להיות המבוגר האחראי בסיפור"

ש' מתגוררת בהוסטל באזור ה' בקומה 7, וכמעט לא יוצאת מהבית לאור מצבה הרפואי. בתה אלונה היא אם חד הורית, שדואגת לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, לצד הטיפול המסור באימה החולה. לצערה של אלונה, אימה נמצאת רוב שעות היום לבדה, למעט שעתיים בבוקר שמגיעה אליה מטפלת. לאחרונה הזמינה אלונה טיטולים לאם דרך הביטוח הלאומי. על פי החוק, הורידו לאם שעה בשבוע מאחר והביטוח הלאומי שולח לש' טיטולים. "אין היגיון, אם אמא שלי זקוקה לטיטולים בגלל שהיא לא מסוגלת לשלוט על הצרכים שלה, היא זקוקה לשעות נוספות של עזרה ולא לרגרסיה. מה שלא מבינים פה, זה שאימא שלי זקוקה לשעות טיפול והשגחה נוספות", אלונה לא נרגעת. נדמה שהיא יותר מהכול כועסת על עצמה, מאחר והיא לא מסוגלת לחלק את עצמה בין הילדים, העבודה והאם החולה שזקוקה לה בכל עת: "אני עובדת מחוץ לעיר, בחצי השנה האחרונה אני מנסה לעזור לאימי לתפקד באמצאות שיחות טלפון שלא נגמרות, בהן אני מנסה להדריך אותה בדברים הכי קטנים שיש". אלונה מתארת סדר יום לחוץ ומקרים קשים שחוזרים על עצמם והיא עומדת מולם חסרת אונים: "אני מתקשרת קרוב ל 13-15 פעמים ביום אליה, אני מנסה להדריך אותה בשלט רחוק, אני מזכירה לה שהיא צריכה לאכול, אני דואגת להתקשר שוב ולומר לה מתי לקחת תרופות. יש תרופות שאמורות להילקח לפני האוכל או בזמן האוכל, ויש תרופות שצריכות להילקח בכלל אחרי האוכל. לא פעם שאני חוזרת מהעבודה, אני רואה שהיא התבלבלה בתרופות, יצא לה לקחה כמות גבוהה או נמוכה יותר ממה שהיא הייתה אמורה לקחת. כשאני רואה שהיא לקחה כמות גבוה יותר של כדורים אני נשברת, יצא לי לא מעט פעמים להישבר ולבכות, אבל זה קורה לי רק בבית שלי, על ידה אני בחיים לא אבכה, אני חייבת עכשיו להיות המבוגר האחראי בסיפור". אלונה ממשיכה לתאר את המצב המורכב: "אמא צמודה להליכון ולא מסוגלת להתנייד בלעדיו, ואני לא מבינה איך היא בכלל לוקחת את האוכל מהמקרר בשעות הצהריים. במשך כל היום אני מוטרדת, אני מתקשרת אליה נון סטופ. לא מעט פעמים העירו לי בעבודה על ההתנהלות שלי, אני יוצאת המון כדי לשוחח איתה בטלפון, אני מפסידה די הרבה ימי עבודה כדי לקחת אותה לרופאים ולקבל חוות דעת אמינה על מצבה הרפואי. אני מדברת על זה ויש לי גולה בגרון ואני רגע לפני שבירה, איך מדינת ישראל יכולה לעשות דבר כל כך איום לניצולת שואה. את יודעת מה, גם אם היא הייתה סתם קשישה בת 84 לא מגיע לה יחס כזה".

 "הם פשוט מחכים שהיא תמות בחרפה ואז הכל יסתדר"

 בעבר הייתה ש' מאוד פעילה, היא לא הייתה מבקשת מאף אדם שום עזרה, נזכרת אלונה ומוסיפה: "אימא שלי סובלת לאחרונה ממחלת האלצהיימר, בחצי שנה האחרונה המצב החמיר משמעותית. פעולות כל כך בסיסיות אותן נהגה לעשות בעבר הפכו לקושי יום יומי, הפעולות האלו הפכו למורכבות ומסובכות בעבורה, אני מדברת גם על חיתוך ירקות, מקלחת, הליכה לשירותים. זו אישה שזקוקה לשעות רבות של השגחה והדרכה. אם אני לא אדאג להתקשר אליה פעם בשעה, היא תאבד את עצמה. דברים שלא נאמרים לה היא לא תעשה, היא לא תאכל, לא תיקח תרופות, לא תתקלח וגם כשאני אומרת לה לעשות את הפעולות השגרתיות, לכאורה היא עושה אותן באופן חלקי ולקוי. פעמים רבות מצאתי אוכל בארון של החומרי ניקוי, מוצרים שאמורים להיות בקירור אינם מוכנסים למקרר". אלונה לא מבקשת הרבה, היא בסך הכל מבקשת שאימה החולה תקבל עוד מספר שעות עזרה ביום: "במידה והבקשה תאושר, אימי כניצולת שואה תוכל ליהנות משעות הקרן, אין לי ספק שיכול להיות שיפור עצום במצבה של אימי וכל זה במרחק של תוספת של כמה שעות עזרה. אני יודעת שהכנסת מטפלת למספר פעמים ביום ישפר משמעותית את מצבה, היא זקוקה להשגחה ועל זה אי אפשר להתווכח". אלונה בוחרת לסיים את הראיון כשהיא תוקפת בצורה חריפה את המוסד לביטוח לאומי ואומרת: "כנראה שבביטוח לאומי חושבים שכל עוד אמי חיה אז הכל בסדר, והם פשוט מחכים שהכל יסתדר באופן טבעי או שהם פשוט מחכים שהיא תמות בחרפה ואז הכל יסתדר".

 זכויות ייחודיות לניצולי השואה בשעות סיעוד

 על פי החוק של המוסד לביטוח לאומי, לניצולי שואה מגיע 9 שעות סיעוד נוספות לזכאי חוק סיעוד. לחוק סיעוד הפועל באמצעות המוסד לביטוח לאומי ישנן כמה אפשרויות זכאות לפי רמת הפגיעה באופן התפקוד של הזקן ולפי מידת הצורך שלו בהשגחה (למשל בחולי אלצהיימר). שיעור הגמלה נקבעת על פי ניקוד שנקבע במבחן התלות של ביטוח לאומי. ע"פ שיטה זו ניתנת: 100% גמלה – 9.75 שעות שבועיות למי שנמצא תלוי בזולת ברוב פעולות היום יום, וכן למי שנמצא זקוק להשגחה. 150% גמלה - 16 שעות שבועיות למי שנמצא תלוי לחלוטין בעזרת הזולת בכל פעולות היום יום, וכן למי שנמצא זקוק להשגחה מתמדת. 168% גמלה - 18 שעות שבועיות למי שתלוי לחלוטין בזולת, באופן מקסימלי. רק ניצולי שואה שמקבלים 150% או 168% (כלומר 16 או 18 שעות בשבוע), זכאים לקבל תוספת של 9 שעות סיעוד שבועיות מהקרן לרווחת נפגעי השואה. כך למשל, אם ניצול השואה נמצא בבדיקת חוק סיעוד של ביטוח לאומי כזכאי ל150% גמלה, הוא יקבל 16 שעות שבועיות במימון המוסד לביטוח לאומי ועוד 9 שעות במימון קרן הרווחה לנפגעי השואה, סה"כ יקבל 24 שעות בשבוע. "אך כנראה שבגלל אבחון לקוי של הנציג של הביטוח הלאומי אימא שלי תמשיך להסתובב רוב היום עם טיטול מלוכלך וסבירות גבוהה לנפילה באחת מפינות מבית", מסכמת אלונה בבכי קורע לב.

עד עכשיו לא התקבלה תגובה מהמוסד לביטוח הלאומי.