שרית אבישיד אדרי, 41, נשואה ואם ל-4 ילדים, היא ההוכחה לכך שהנפש חזקה מהגוף, כי אחרת אי אפשר להסביר את היכולת שלה להכיל את המחלה שהפתיעה אותה לפני 5 חודשים – סרטן השד.
שרית התחתנה כשהיית בת 21 עם גבר מקסים בשם יואל. יואל נפטר ממחלת הסרטן והשאיר את שרית כשהייתה רק בת 24 עם ביתם ליאור. במשך זמן רב ניסתה לאסוף את עצמה ולהתחזק. היא התחתנה כעבור 10 שנים עם בחור מדהים, לדבריה, איש צבא קבע בשם ברוך. לברוך יש ילדה מנישואיו הקודמים, ששרית אימצה לליבה. שרית וברוך נשואים כבר שבע שנים ויחד הביאו לעולם עוד שני בנים מקסימים. 

לפני כחמישה חודשים, שרית גילתה באופן מקרי באחד הערבים גוש בשד השמאלי. למחרת בבוקר שרית לא השתהתה והרימה טלפון לכירורג. הטלפון הבא היה קביעת תור לממוגרפיה.

שרית סיימה לפני שבועיים את 8 טיפולי הכימותרפיה שנקבו לה בפרוטוקול הטיפול. כרגע היא בהמתנה לניתוח ולאחריו הקרנות.

שרית ורחלי, חברות קרובות, נפגשו לפני כשבועיים באירוע משותף. בפגישתן עלה הרעיון ששרית תצטלם למדור "פוטוגנית" בעיתון המגזין. שרית נתנה לרחלי תשובה חיובית, ורחלי תוך מספר ימים הצליחה להרים הפקה שלמה ולקשור קשר עם כל הגורמים הרלוונטיים. אחד מהגורמים קישר אותה עם אורי קריספין הצלם של עיתון המגזין. בשיחה שהתנהלה בין אורי לרחלי עלתה השאלה האם שרית תהיה מוכנה לחשוף את סיפור המחלה למטרה נעלה וקדושה של העצמה נשית, לעורר את המודעות בקרב נשים. שרית הסכימה.

שרית, רחלי ואורי יצאו ליום צילומים בלתי נשכח ביום ראשון האחרון. כל אחד מהם חזר עם חוויה עוצמתית של פעם בחיים.    

שרית, ספרי לי קצת על יום הצילומים שהיה לך עם אורי קריספין.
"אוי, היה לי יום מדהים", שרית צוחקת במבוכה ומוסיפה, "זו חוויה חד פעמית מבחינתי. אורי הוא נשמה ענקית, במיוחד אחרי שקראתי את כל הפוסטים שהוא כתב בפייסבוק, אחרי יום הצילומים שלנו. היו רגעים שהרגשתי שהוא מתרגש יותר ממני - ואני לא מכירה אותו לפני כן. יצא לו כמה פעמים בזמן הצילומים לתפוס את הראש והסתכל בתמונות ולהגיד 'אני לא מאמין - היא מדהימה'. הרגשתי כל כך נבוכה מהמחשבה שאני נמצאת פה על הסט. האמת שלאורך כל היום הרגשתי כמו כלה ביום חתונתה, קבלתי פינוק של כלה בסלון של ריקי דלאל, איפרו אותי במשך שעה, והלבישו אותי בשמלה יפיפייה - פינוק אמיתי".

ומה התחושה הפנימית?
"בצילומים עצמם התחושה היא התרגשות 'וואו, אני עושה זאת'. אני עומדת על הסט, נמצאת שם ומנסה לעכל את הסיטואציה. אני עוצרת לרגע ושאלת את עצמי 'מה, אני באמת עושה את זה?!', זאת מחשבה שמלווה אותי גם בבית, יוצא לי לעבור בבית ופתאום לראות את עצמי דרך המראה, לשבריר של שנייה אני עוצרת מסתכלת בעצמי ואומרת 'זאת אני? כן, זאת אני' וממשיכה במלחמה הזו ולא נופלת למרה שחורה".  

את יכולה להגיד שהגשמת חלום?
"אני יכולה לומר שבאתי במטרה מסוימת, המטרה היא להעביר מסר, אל הכלל. הרי לעמוד ולהצטלם כמו בובה עם קרחת לא מעביר שום מסר. המסר הוא הפעילות שלי, הפרויקט הקטן והחשוב הזה. אומנם אני עדיין בתוך המחלה, בתוך התהליך, לפני יש עוד טיפולים כמו הקרנות וניתוחים, אבל מה שאני כן יכולה לומר הוא שבמהלך הטיפולים שעברתי, עלה בי הרצון והצורך האישי, להתנדב ולתרום ולעזור לאנשים שנמצאים בתוך מחלת הסרטן בבתי חולים, בעמותות, בביקורים בבית, בסדנאות. כמו שרחלי עושה היום, אך מהמקום בו אני נמצאת עם הבנה אמיתית עם מה שעובר אדם חולה, מתוך הכרות אישית עם המחלה". 

הייתה לך פנטזיה להיות דוגמנית בעבר? כי יש לך את כל הנתונים...
"לא, אף פעם לא תפסתי את עצמי כמשהי יפה שמתאים לה לדגמן. רק אחרי שקבלתי מחמאות על הקרחת חשבתי לעצמי שאולי כדאי לי להצטלם עם הקרחת כתיעוד עצמי – בשבילי".

למה זה חשוב לך?
"להיזכר איפה הייתי, תיעוד עצמי"...

האם חל בך שינוי מרגע שנודע לך שחלית ?
"מחלת הסרטן אינה זרה לי. כאמור, בעלי הראשון נפטר ממחלת הסרטן ומאז הפרספקטיבה על החיים השתנתה. הפרספקטיבה לאחר שחליתי התחדדה, בני האדם מטבעם נוטים לחזור מהר מאוד לשגרה, צריך לדעת להתייחס לדברים החשובים שיש לנו בחיים, לדעת להעריך אותם וליהנות מהם".

איך זה מרגיש היום ללכת ברחוב, את מרגישה שמסתכלים עליך אחרת?
"אני שמה לב למבטים של האנשים מסביב מגיל שנתיים ועד גיל 100, גם כשאני עם בנדנה וגם כשאני עם קרחת גלויה. כשאני במקום מלא אנשים אני חייבת לשים מסכה על הפנים כדי למנוע הדבקות מחיידקים באוויר. יש פעמים שאני עוברת ברחוב או בקניון ואני שוכחת שאני עם קרחת ומי שמזכיר לי את זה הם האנשים שמסביב. אני לא חייה עם זה 'אני עם קרחת, אני עם קרחת, אני עם קרחת'. זה פשוט לא מעניין אותי, זה משהו מאוד שולי מבחינתי ואולי מתוך המקום הזה אני מעיזה לצאת איתה ככה". 

משהו השתנה בדימוי הגוף שלך?
"אין לי בעיה עם דימוי הגוף שלי, אני שלמה עם הגוף שלי. בהכנה שקבלתי לפני הטיפולים הסבירו לי שבגלל הסטרואידים שאקבל, יתכן שתהיה עליה דרסטית במשקל, אך גם יכולה להיות תגובה של ירידה במשקל. למזלי אני לא עליתי במשקל ואפילו 'זכיתי' בירידה של 9 קילוגרמים עודפים שנשארו לי אחרי הלידה של הבן הקטן שלי. גיליתי שיש למחלה כמה יתרונות: ירידה במשקל, לחפוף את הראש בשניה וחצי ופיתוח חוש הומור שחור".

ואיך זה להיות בת 40 תחת הכותרת של "משבר גיל הארבעים" בתוספת למחלה?
"אני אישית לא עברתי ולא עוברת את משבר גיל הארבעים, אני חושבת שעם השנים רק משתבחים, הביטחון העצמי לא נפגע. אני צעירה בגופי ובנפשי, אני לא מרגישה בת 40 אני לא יודעת איך צריך להרגיש בגיל 40 מבחינתי זה רק מספר - אני לא מרגישה שאני קמה אחרת. בגיל כזה יש יותר תובנות בחיים, יותר משמעות לחיים. חוץ מזה, אני מסתובבת עם הבת שלי בקניון ובטוחים שאני אחותה...".

היה קשה להיפרד מהשיער?
"עם תחילת הטיפולים הכימותרפיים ידעתי שהשיער ינשור לי, פניתי למספרה בבית החולים במטרה לתרום את השיער להכנת פאות לנשים שחולות בסרטן. הספר ענה שיש לי שיער מדהים אבל הוא חייב להיות באורך של לפחות 30 ס"מ".

אז במקום זאת החליטה שרית שערוך ערב שכולו מוקדש לשיער שלה... "הזמנתי אלי לבית את החברים והמשפחה, אחי היה אחראי על התספורת, כל אחד שהגיע הביא איתו משהו ועשינו חגיגה. היה צפוי שתהיה תחושה של מתח באוויר כי אף אחד לא ידע איך אקבל את השינוי, למרות שאני מאוד רגישה הפעם הפגנתי חוזק נפשי פנימי ולקחתי את זה די בקלות. כנראה שהייתי חזקה בשביל כלום. במהלך הערב היה רגע בו כן התפרקתי, בכיתי כשראיתי את תגובתה של ביתי, כי אין ספק שלה זה היה קשה. אחרי התספורת הלכתי לליאור לחדר עם הקרחת החדשה שלי, ליאור הרימה את הראש ואמרה בהתרגשות  'וואי אימא את כל כך יפה!'. מרגע זה דאגתי לחזור על המנטרה הזו ש'זה רק שיער', וזה הדבר האחרון שצריך להטריד אותי".

את מאוד אופטימית.
"כשהבנתי שחליתי, לא היה לי ספק לרגע, שעוד רגע זה חולף והולך - אני יוצאת מזה כמו גדולה. המחלה הזו טעתה במקום והיא עוד רגע קמה והולכת. למזלי 'זכיתי' בסוג מסוים שמאפשר החלמה. כל האנשים שסביבי דואגים לבוא ולחזק אותי ולומר לי 'אל תדאגי את תצאי מזה' ואני עונה ברגע 'אני יודעת', כי אין פה ספק שאני יוצאת ממחלת הסרטן - אין אופציה אחרת! זה מדהים, רוב האנשים שבאים אלי באים לנחם אותי אבל הם יוצאים מנוחמים".

רגעים קשים?
"אני מוצאת את עצמי לא פעם עומדת מול המראה ואומרת לעצמי בקול רם 'שרית, את חולה בסרטן' - ופשוט הולכת. מי שלא היה שם ולא עבר את זה על בשרו לא מסוגל להבין. שואלים אותי לפעמים מה את מרגישה... אני יכולה לענות: חולשה, כאבי רגליים, עייפות אבל אף פעם אי אפשר להסביר למי שלא עבר את זה את התחושות. מהלך המחלה משבש את חיי היומיום ודורש הסתגלות חדשה הן של בני הבית, של בן הזוג, אך לא מעט שלי להסתגל ל"תפקיד" החולה. מתגלים קשיים, רבים פיזיים, קשיים ארגוניים, משפחתיים ובעיקר אישיים פנימיים. אני בן אדם שחייב שהכל יהיה מתוקתק, מאורגן אני יכולה להגדיר את עצמי כפרפקציוניסטית ופתאום אני מוצאת את עצמי נעזרת במשפחה חברים, זה לא מצב טבעי מבחינתי". 

מאיפה הכוחות?
"כל הכוחות שאני שואבת זה מהילדים, למרות הקושי הפיזי והנפשי שאני עוברת. הכי כיף לי שהילדים קופצים לי על המיטה, יש דגדוגים וצחוקים. הבן שלי יודע, שאם אני אומרת לו 'חמודי, אימא לא מרגישה טוב, אני לא יכולה להרים אותך' הוא מקבל את זה ולא בוכה, הוא מבין את המצב כי הסברתי לו. לבן הגדול יותר יש משפט פתיחה: 'אימא שלי עם קרחת עכשיו, זה בגלל שהיא חולה, הרופא נתן לה תרופה ובגלל זה השיער שלה נשר, אבל הוא יצמח לה שוב'. חשפתי אותם לעניין בצורה מבוקרת ובריאה לאחר התייעצות עם גורמים מקצועיים כי חשוב לשתף אותם ולשקף להם את המצב, כמובן בהתאם לגילם. בחרתי להציג את הדברים בצורה הומוריסטית, וככה הם מתייחסים לקרחת שלי. עכשיו חזרתי ממסיבת חנוכה שהייתה בגן של הבן שלי, הוא הזמין אותי לריקוד, ותוך כדי הריקוד התכופפתי אליו לגובה העיניים הוא התרומם מעט ונתן לי נשיקה בקרחת. בזוית של העין אני קולטת את אחת האימהות מזילה דמעה. בשבילי זה רגיל שהוא מנשק לי את הקרחת אבל בעבור אחרים זה לא פשוט - ואני מבינה את זה".

יש השפעה על המערכת היחסים הזוגית?
"כמובן שיש השפעה על המערכת הזוגית שלי, בעלי נאלץ להעדר מהבסיס בגלל המצב אליו נקלענו. בנוסף לתפקידו כבעל, מאהב, אב ילדיי הוא קיבל תפקיד נוסף של מטפל, עכשיו הוא צריך לעיתים להאכיל אותי, לקלח אותי. הדברים משתנים הם מקבלים זווית אחרת, אבל כשאני מסתכלת על זה אני מבינה כמה התקרבנו אחד לשנייה - המחלה חיברה בינינו מעבר למה שהיה קודם".

איזה מסר חשוב לך להעביר?
"הרעיון העיקרי הוא לעורר את המודעות אצל נשים לגילוי מוקדם של סרטן השד - כי גילוי מוקדם מציל חיים. המשפט הנדוש 'לי זה לא יקרה' צריך להימצא מחוץ ללקסיקון! לצערנו זה יכול להגיע לכל אחד, בכל גיל כי שום דבר לא מובן מאליו. מאוד חשוב לי לחדד את הנקודה ולומר לכלל האנשים שחולים בסרטן, לא להסתכל על הדברים כמרה שחורה כי מפה הדרך למטה מהירה יותר, ושוקעים. צריך להצטייד באמונה, ליהנות מהיומיום, מהמשפחה, מהילדים, מהבעל, לא לקחת את הדברים כמובן מאליו. מאוד חשוב לי להדגיש שהקרבה העוטפת, האהבה והדאגה של המשפחה והחברים נותנת חוזק וחוסן, אני ממליצה לכולם לקבל באהבה את התמיכה והעזרה של הסביבה".

תודה
התברכתי במעגל אנשים מחזק ותומך. אני רוצה לומר תודה לילדים המדהימים שלי, לבעלי האחד והיחיד, לאחיי ואחיותיי שלא עוזבים אותי לרגע לבד, לחברים הנדירים שיש לי וגיסותיי. אני בטוחה שללא המעגל הזה לא היו בי כוחות להתמודד עם המצב. לשמוע מילה טובה ומלטפת מאחיותיי כמו 'אל תחשבי עכשיו על כלום תתמקדי בעצמך' זה נותן כוח להתמודד ולהתחזק. גם אם אני לא באמת מסוגלת להתנתק מהסביבה ולחשוב רק על עצמי, עצם המילה הזו והכוונה שעומדת מאחורי המילים הללו עוזרים לי להתמודד מול המצב.
תודה מיוחדת לרחלי לוגסי שמתנדבת מעמותת "רחשי לב" אשר הביאה איתה תובנות וחוזקה לעולם שלי, היא זו שהניע את הגלגלים להרים פרויקט חשוב זה במטרה המשותפת לטובת הכלל כולו.