"הרגע הכרתי את גבר חלומותיי... ואת אשתו היפה", שרה לה אלאניס מוריסט האגדית ואני מקשיבה לה, מתחברת ומזדהה, לא קיים דבר קשה יותר לאדם מאשר לקבל את העובדה שמה שהוא רוצה ואינו שייך לו, אינו בשבילו.

התעוררתי ליום של מחשבות, מהימים האלה שבד"כ מסתיימים עם איזו תובנה מרעישה, שלא פעם השפיעה עליי כ"כ שאולי אפילו שינתה את חיי. לכאן או לכאן. ימים כאלה לעולם איני מבזבזת ללא ניצולם המלא, אז אם כבר התובנות בדרך, אני רצה יחד איתם, עד שנגיע לנקודת השינוי. אז ארזתי את עצמי, לבשתי ורוד כהרגלי, לקחתי את המחשב הנייד ואת המוזה שלא אשכח בבית חלילה והלכתי לשבת בקפה "גרג" בלב אשדוד, המקום אותו אני מנהלת.

כשהגעתי, נתתי הוראה מפורשת להתנהג כאילו איני שם. התיישבתי במרפסת המופלאה שלנו בבית הקפה, הזמנתי בירה, והתענגתי על התחושה. זאת הייתה שעת אחר צהריים נעימה במיוחד, הזמן המושלם להתפנק באויר הנעים, השמש אוטוטו נעלמת, הבירה קרה ואני? רק מתחממת.

כמה פעמים קרה לכל אחד מאיתנו שרצינו משהו כל כך, שסירבנו לקבל את העובדה שאין ביכולתנו להשיגו? זה יכול להיות מקום עבודה שחלמנו עליו, סכום כסף שתמיד רצינו, בית ששאפנו לקנות או אוטו ספורט מטורף... ובעיקר – זה יכול להיות אדם שאהבנו כ"כ, וסירבנו לוותר עליו, על אף שלעולם לא הצלחנו להשיגו.

אילו יכולנו לבחור במי להתאהב, העולם היה כ"כ שונה. הכל היה קל יותר, שהרי מרבית חיינו אנו בחיפושים אחר אהבה, את האושר האמיתי אנחנו חשים בעקבות אהבה, זה ממלא אותנו ומקדם אותנו ומרגש אותנו כמו ששום דבר אחר לא יכול לעשות, ולצערנו – איננו בוחרים במי להתאהב.

תארו לכם איזה מגניב זה יכול היה להיות: אנחנו יושבים בבר או הולכים ברחוב או בעבודה או בכל מקום אחר, רואים אדם, מבחינת המראה החיצוני שלו הוא לא בדיוק מלך היופי אבל מספרים שהוא בחור טוב ומקסים, נראה לנו שהוא יכול להיות אדם ראוי לזוגיות איכותית ופשוט לוחצים על כפתור ומתאהבים בו. דמיינו לעצמכם שיכולנו להכיר אדם, לשוחח איתו זמן קצר, לשאול אותו אם בא לו להתאהב יחד, הוא יסכים ושנינו נלחץ על כפתור ונתאהב בו זמנית האחד בשנייה.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. אני יכולה להבין את הסיבה לפיה, כנראה, הבחירה במי להתאהב אינה בידינו. איננו מסוגלים לראות לתוך נבכי נשמתו של אדם, זהו דבר שגלוי רק לעיניו של הכוח העליון, לכן כשהוא מחבר אותנו לאדם מסוים, הוא יודע היטב למה. אני בהחלט מאמינה שכל מי שהורחק ממני, אינו בשבילי... אבל ההבנה הזאת תמיד הגיעה בדיעבד. ברגעים בהם אני רציתי אותו, מלווים ברגעים האלה שאנחנו עוברים לאיזשהו מימד מקביל בו אנו רואים את עצמנו ואת האדם הזה, שאנו כה רוצים, יחד כזוג מושלם ומאוהב, מתחתנים בחתונה מהאגדות וחיים באושר ועושר ובלה בלה בלה... ופתאום הבועה מתפוצצת ואנחנו נאלצים לחוות את החוויה הלא נעימה הזאת – לרצות מישהו שאינו רוצה אותך בחזרה. אנחנו לא מצליחים לקבל את זה או להבין את זה עד שהרגש שלנו גם כן פג. זה פשוט כמו קסם... כל עוד הרגש נמצא - יצוצו ריגושים והפתעות ודרמות... אבל כשהרגש נעלם והקסם פג, רק המציאות נשארת, ומסתבר שהיא לא כזאת נוראה כמו שחשבנו. מה כוונתי? אני אסביר. כשאנחנו רק מתאהבים במישהו, אנו רואים אותו כאדם הכי מושלם שפגשנו, אין בו שום פגם, וגם כשאומרים לנו שיש, אנחנו מסרבים לראות אותו. יותר מזה, אנחנו יודעים  שהתאהבנו באדם כשהפגמים שלו הם מה שמייחדים אותו בעינינו, אנחנו רוצים אותו כמו שהוא, לא היינו משנה בו דבר, זאת אהבה. הזמן עובר, הרגש חולף והקסם פג... פתאום הדברים לא נראים כה מושלמים כמו שחשבנו, פתאום אנחנו מבינים שהאדם הזה לא מתאים לנו כמו שחשבנו שהוא מתאים, פתאום אנחנו מצליחים לקבל את העובדה שהדבר הזה שרצינו כ"כ, אינו בשבילנו.

אז להבין את זה, זה טוב ויפה, אבל הדרך לשם ארוכה, לעיתים ארוכה מדי. יודעים מתי היא מסובכת אף יותר? כשאנו מתחברים לאדם שמתחבר אלינו בחזרה, אך לא יכול להיות שלנו, או כי הוא תפוס או כי מכל סיבה אחרת, אפילו לוגיסטית, זה לא מסתדר. מה אז? אז אנחנו מאשימים את הגורל על כך שהפגיש אותנו עם האדם המושלם עבורנו, אך הוא אינו פנוי בשבילנו או אינו יכול להיות שלנו מסיבה זו או אחרת. זה המרמור האמיתי, העמוק יותר, זה הרבה יותר מורכב מאשר להכיר אדם ולרצות אותו בזמן שהוא לא מראה שום עניין או קירבה מיוחדת... אבל כשיש שם את הדבר הזה, כיצד ניתן לדעת האם שווה להילחם על זה? האם שווה לעשות מעשה נואש או מעשה אמיץ (תלוי איך מסתכלים על זה) כדי לגרום לדבר הזה להתממש? מה קורה כשאנחנו מכירות גבר שהוא כל מה שחלמנו עליו, ורגע לאחר מכן מכירות גם את אשתו היפה? האם עלינו להרגיש את תחושת הפספוס הבלתי נסבלת הזאת? האם מותר לנו בכלל לשאול את השאלה: יש סיכוי שהם ייפרדו? אני אגיד בקול רם את כל מה שהרוב לא מסוגלים: כשאנחנו רוצים מישהו והוא תפוס, אין דבר שנקווה לו יותר מאשר שהוא יכיר אותנו יותר לעומק, יתאהב בנו ויעזוב את בן/בת הזוג שלו לטובתנו.

אני לא חושבת שזו מחשבה או תקווה שנובעת מתוך רוע או חוסר אכפתיות, זו מחשבה שנובעת מתוך המקום הזה בתוכנו שמאמין שאהבה אמיתית עוד קיימת ושאם אתה כבר פוגש אותה, אל תיתן לה ללכת.

אבל היי, האם אנו באמת מסוגלים לזהות אהבה אמיתית כשאנו רואים אותה? כי בואו נודה באמת, טעינו פעם או פעמיים בזיהוי אהבה אמיתית או לא... כמעט כל אחד מאיתנו מתישהו הכיר אדם שהוא היה בטוח שמדובר באהבת חייו, שזהו הנה האחד/אחת שחיכינו לו/לה כל חיינו...! והופס... טעות. הרגש גורם לנו לקבל את העובדה שיש סיכוי שהאדם הזה בעצם לא מה שאנחנו צריכים... ופה בדיוק מתחיל הפתרון – ההפרדה האמיצה בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו צריכים. לעיתים אנו בטוחים שאנו יודעים הכי טוב מה נכון לנו, אבל החיים מלמדים אותנו אחרת. כמו שאנחנו עובדים בעבודה שלא חשבנו שנהיה מסוגלים לעבוד בה או עזבנו עבודות שחשבנו שתהיינה מושלמות בעבורנו, כמו שהפכנו להיות החברים הכי טובים של אדם שחשבנו שלעולם לא נצליח להסתדר איתו, כך גם התאהבנו באדם שאינו יכול להיות בן זוגנו, או ויתרנו על אדם שיכל להיות הכי קרוב למושלם עבורנו. עם הזמן אנו למדים על עצמנו לא מעט, בין היתר אנו גם למדים להבין ולבחור בין טוב לנו לפחות טוב לנו. למתאים לנו ופחות מתאים לנו. הרעיון המרכזי כאן זה לדעת מה מתאים לצורך שלנו ולא רק לרצון שלנו, כי ברוב המקרים הרצון והצורך אינם חופפים זה לזה.

אין דבר קשה יותר לאדם מאשר לקבל ולהשלים עם העובדה שדבר מה שהוא רוצה ואינו שייך לו, אינו בשבילו. ובכל זאת, החיים לימדו אותי יותר מפעם אחת לשחרר את מה שמגיע אך ורק בכוח, לוותר על אדם שלא מוצא אותי מתאימה לו, לשאול מה באמת חשוב כדי לדעת שהאדם שמולי מסוגל למלא צורך שלי יותר מאשר רצון כלשהו שלי. עם הזמן וההתבגרות הופכים להיות בשלים יותר בעיקר בענייני הלב והנפש, מבינים מה ממלא אותנו יותר, מה קוסם לנו יותר, מה נכון לנו יותר. זאת בדיוק הסיבה שכשאנחנו מאוד צעירות אנחנו נמשכים לגברים שלא מעוניינים בנו, למה? כי החלטנו שאותו אנחנו רוצות ויהי מה! הוא לא ממלא שום צורך מלבד הצורך במרדף כלשהו, שעם הזמן והגיל אין לך שום צורך בו. כשאת מתבגרת, את מבינה שיש לך כל מיני צרכים שגבר יהיה חייב למלא, פעם היית מסתפקת בזה שהוא רק יהיה שם איתך, "העיקר שהוא שלי", את אומרת לעצמך וישנה עם חיוך כאילו את האישה הכי ברת מזל עלי אדמות. החיים מלמדים אותך שלא מספיק שהוא יהיה שלך, הוא גם צריך להיות שם בשבילך, הוא צריך להתאים לך, הוא צריך לרצות אותך בצורה הנכונה ומהסיבות הנכונות. לרצות אותך על מה שאת, ולא על מה שאת יכולה להיות, וכן, יש הבדל גדול בין השניים.

אז איך בכל זאת אדם יכול להתמודד עם זה שהוא רוצה משהו כמעט יותר מאשר את החיים עצמם ואינו מסוגל להשיג אותו, כמו אדם שנמצא במערכת יחסים רצינית עם מישהו אחר, למשל? האם להרים ידיים מראש כדי לא להרוס למישהו אחר ולמנוע מהגורם השלישי להיפגע, או שמא עלינו להלחם כדי שלפחות נוכל לתת לזה צ'אנס ולבדוק האם מדובר באהבת חיינו או שמא באהבה חולפת ושגויה, שאינה צריכה להיות שלנו? כנראה שעלינו לתת לדברים לקרות מעצמם, אני מכירה לא מעט זוגות שהכירו בזמן שיצאו עם אדם אחר, התאהבו באותו אדם, בהחלטה אמיצה נפרדו מבן הזוג הנוכחי והתחילו מחדש עם האדם בו התאהבו.. חלקם הצטערו על הצעד הזה וחלקם הפכו להיות האנשים המאושרים בעולם. לעיתים צריך לקחת את הסיכון, אתה עלול להיפגע ולאבד דבר יקר שאולי לא יחזור, אך מצד שני יכול להיות שתצליח להרגיש את האהבה הזאת שכותבים עליה בשירים, וזה בטוח שווה את הכל.

אם זה כתוב לך, זה יקרה לך, רק אל תסגרו דלתות ואל תפספסו הזדמנויות. אני לא שולחת אף אחד לבגוד, חלילה, רק מוודאת שאתם נמצא במקום הנכון לכם, המקום בו אתם מאושרים באמת ולא רק כי זה מה שהחברה הכתיבה לכם לעשות, החיים קצרים, חיים פעם אחת, אז תחיו טוב! ואם דבר אינו קורה לכם או אינו מגיע, זה כי הוא באמת אינו בשבילכם והדבר הנכון חיש מהר יבוא להחליפו.

שבת שלום, שבת של תובנות ושינויי מחשבה, שבת טובה!