חודשים שלמים אני רואה איך האמפיתיאטרון הולך ומתהווה בעיר, חודשים אני חולמת על הרגע בו כף רגלי תדרוך שם, חודשים אני עוצמת עיניים מנסה לדמיין איך זה להיבלע בתוך הקהל.
אך לא חלמתי שהזמר האהוב עלי, הזמר שאת כל מילות שיריו אני יודעת בעל פה גם אם יעירו אותי באמצע הלילה, יחנוך את האמפיתיאטרון האשדודי.
שלמה ארצי הגיע לאשדוד עם להקתו המורחבת אל האמפיתיאטרון הכי גדול בארץ 8,500 מקומות. 

"לא עוזב את העיר עבור אף אחד..."
במוצאי שבת העירו אותי מהחלום שחלמתי ונחתתי הישיר אל המציאות היפה, ללא ספק הגשמתי חלום, חנכתי את האמפי עם עוד אלפי אנשים. ארצי עלה על הבמה והיה אפשר לשמוע איך נשימתו של כל הקהל נעתקת, הציפייה הייתה שהם יריעו לכניסתו, אך ההרעה הייתה פנימית, האשדודים לא הצליחו לעכל שארצי עולה על הבמה ואומר : "אומרים שלא רחוק מאשקלון, בין הים לבין החולות - יש מקום שבו זורחת השמש בלילות..." ארצי שינה את מילות השיר בכדאי שהאשדודים אשר פקדו את האמפי יתחילו להאמין שהם חלק מההיסטוריה או מההיסטריה. לדברי ראש העיר: "עושים היסטוריה באשדוד יש לנו את האמפי הכי גדול בארץ, אנחנו זכינו להיות בעידן חדש בו אשדוד פותחת את פניה לתרבות, אשדוד נמצאת על מפת התרבות של מדינת ישראל".

"חלליות עפות למעלה ולמטה..."
 אנחנו בעידן הגלובליזציה, כל אדם בקהל ללא יוצא מן הכלל דאג לשתף ברשת החברתית שהוא "פה" - שהוא בהופעה של שלמה ארצי. "המשתפים" - אלו שדאגו לתייג את עצמם במקום, נוכחו לגלות כי האמפי כל כך חדש שהוא אפילו לא מופיע כאופציה. כמובן שהאשדודים לא פראיירים ולכן הם דאגו בדיוק כמוני לעלות תמונה ולכתוב היכן הם נמצאים -  יש במה להשוויץ.

"תרקוד היא אמרה לי תרקוד..."
הישבנים עזבו את הכיסאות הכחולים או את הדשא הירוק (כמוני), והחלו לזוז מצד לצד כשארצי שר אולי חצי מדקלם את שיריו. שלומק'ה הוא כבר חבר, הוא יורד אל לקהל נוגע, מלטף, מתהלך בינינו מתערבב - מספר דרך מלודיית השיר שהוא הגיע לאשדוד לפני שלושים שנה, הופיע אל מול 40 איש  וקיווה שבשנה הבאה יהיו חמישים אנשים שיבואו להופעותיו...

"וכבר עבר די זמן מאז שהיינו פה, שים לב איך משהו פה השתנה..."
אני אומרת לעצמי בלב, שלומק'ה גם אם לפני שלושים שנה היית מתאמץ ועוצם את העיניים חזק חזק ומבקש מאלוהים שהקהל שלך באשדוד יתרחב בצורה משמעותית כזאת לא היית מגיע למספר כמו 10,000 איש בהופעה שלך. בתוך האמפי נכחו יותר מ-8,500 איש, את האמפי עיטרו עוד 2,000 איש לפחות. סביב הגדרות, על הגבעה, בפארק, על המדרגות, הבתים שמשקיפים אל האמפי היו מלאים עד אפס מקום בצופים - כל המרפסות היו מוארות ללא יוצא מן הכלל. המחזה הזה גרם לי להרגיש איך אני כל כך קטנה, איך אני נבלעת בתוך כל ההמון הזה, אני מביטה לצדדים ועוטפים אותי אלפי אנשים. אני מסתכלת מאחורי ורואה את כל האנשים שלא הצליחו להשיג כרטיס ומצאו אחלה אלטרנטיבה - הופעה בחינם שוות ערך להופעה שאני ראיתי, ו... מלפני רבבות של אנשים שרים רוקדים מלאי חיים אל מול הזמר שהרעיד את פארק "אשדוד ים".

"ואז אני נכנס לחדר ושאל האם, כולם פה כלומר - בסדר כולם עוד חיים..."
ככל שהזמן עובר האווירה מתחממת יותר, הקהל שואג, הלהקה להוטה, גם המבוגרים שצעקו "תשבו חבר'ה באנו לראות הופעה" מצאו את עצמם עומדים על הרגליים ושרים בקולי קולות את השירים. ושלומק'ה שוב יורד לקהל, והפעם מעניק את המיקרופון לפטריק סבג - אחד המפיקים הדומיננטיים של האלבום האחרון "אושר אקספרס". פטריק הוא אשדודי לשעבר, שלמה הרגיש שהחיבור בינו לבין פטריק הכרחי כשהוא מגיע לאשדוד. פטריק לבש חולצה ורדרדה שרק העצימה את הגבריות שלו הקרחת שעיטרה את ראשו נצנצה עד שורת הדשא האחרונה.  
זה שר את שיריו "אומץ" בגאווה מעוררת קינאה, ארצי לוחש באוזנו את מילות השיר ושניהם מחובקים. ארצי ממשיך לטייל בין הקהל אליו רצה אישה בשנות השלושים לחייה, חייבת לציין עם גזרה מעולה, מחבקת את מותנו בעדינות ומצטלמת איתו. הוא ממשיך לשיר מושך בכתפיו ומתמלא במה שהאשדודים יודעים הכי טוב לתת - אהבה!

"זה מה שנשאר, רק כמה רגעים.."
ארצי שר כמה שורות עם בחור (בקול של יובל המבולבל) ובסיומו מספר את סיפורו ההזוי של הבחור, הוא מספר על ילד בן 15 שגר בצפת והגיע להופעה בת"א, ההופעה נגמרה אחרי חצות ולילד לא היה איך לחזור הביתה לצפת, כי בשעות כאלה אין אוטובוסים. אז הוא שם את ראשו וישן מתחת לגשר הירקון. כיום 25 שנה אחרי הבחור עדיין מגיע להופעותיו של ארצי ואחרי ההופעות הוא עדיין הולך לישון מתחת לגשר הירקון.

אחרי כל סיפור של שלמה מגיע הקתרזיס האמיתי השיר, "הלהקה ניגנה בכוח-כוח את עצמה והשדר צרח הפאנק הפאנק חזר לעיר" ו... כולנו קמים על הרגליים מתנועעים מצד לצד. כן, גם המבוגרים שצעקו קודם "שבו" קמו והתחילו לשרוק למחוא כפיים, רוח נעורים נכנסה בהם. אפילו בוקי נאה (כן, כן הכתב הפלילי לשעבר של ידיעות הארונות וכוכב "הישרדות" בהווה) היה צמוד צמוד אלי והזיז את הישבן עם כוווווול משפחתו.

מה אגיד לכם לקשת יש גוונים רבים - היו את האנשים שצרחו את מילות השיר התפרעו וזזו, אלו שלא יודעים מילה ורק זמזמו את המנגינה, מוחאי הכפיים, השוקרים, המתעלפים, אלה שמשלבים ידיים ורק נהנים מהאווירה ו... האוהבים אלו שמתחבקים נהנים מכל שורה שיוצאת לשלמה מהפה, מצטלמים על רקע הבמה, האווירה ובעיקר על רקע המנגינה ומילות האהבה שמתפזרות שם ללא הרף.

"כי הביקוש לאהבה לא מסיים אף פעם..."
התענוג הכי גדול זה להגיע להופעה עם מישהו שאוהבים, אדם שיודע את כל המילים לכל השירים, שרגע לפני ששלמה אומר משפט כמו "את היית בחורה שלי/ את היית הימים ההם /את היית החצי שני/ ועכשיו איך אהיה שלם?". הוא יסתכל לך בעיניים וידקלם לך את השורות. מרגע אינטימי שהיה שלכם בהופעה יצמח עוד זיכרון שישמר וייזכר ביניכם, ולא רק זוג הכרטיסים שהספיקו  להתקמט בכיס - הרי זיכרון אינו צובר אבק. 

לי זה עדיין לא קרה, אני מקווה שבשנה הבאה ששלמה ארצי יגיע לאשדוד- ויהיה לי עם מי להתרגש.