חודשיים וחצי חלפו מהתאונה הקטלנית בצומת ציחור בערבה, תאונה שלקחה את חייה של נטלי ברוך ז"ל ואת חיי עוברה. נטלי הייתה בתחילת החודש התשיעי להריונה, חזרה ביחד עם בעלה אסי ובנה אופק מנופש באילת, כאשר נהג עייף נרדם על ההגה ופגע ברכבם בעוצמה רבה, לא מותיר לנטלי כל סיכוי לשרוד. באורח נס יוצא בנם הקטן של הזוג ברוך ללא פגע מהתאונה. אסי, הבעל, במבט אחד לעבר נטלי, מבין שהיא איננה בחיים. הוא מחולץ מהרכב המעוך ומפונה במסוק אל בית החולים סורוקה בב"ש ושם מתחיל המסע להצלת חייו ושיקומו. השבוע, לראשונה הוא עלה לקבר אישתו נטלי, ממנה לא ניתנה לו האפשרות להיפרד.

אסי ברוך: "לא הייתי בהלוויה, בשבעה, בשלושים ימי האבל. זה פשוט לא נתפס. אני עומד מול קבר אישתי, מתקשה להאמין, לא מבין מה קרה, איך הכל התנפץ לנו בשניה. היום לראשונה אנשים ראו אותי באשדוד, מתקשים עדיין להאמין. באים מנחמים ומחזקים. הייתי מורדם 36 יום במחלקת טיפול נמרץ כללי בבית החולים סורוקה ועברתי ניתוחים רבים שנועדו להציל את חיי. הועברתי לבית החולים תל השומר לשיקום, ורק לפני שבוע התחלתי ללכת. השבת זו השבת הראשונה שנתנו לי לצאת מבית החולים, לעלות לקבר אישתי ולהיות עם המשפחה בשבת".

על הרגעים שלפני התאונה מספר אסי כשדמעות ממלאות את עיניו: "היינו באילת, נופש של אמצע שבוע, כמו משפחות רבות בישראל. הנופש היה מדהים, נטלי הייתה בחודש התשיעי להריונה, ציפינו כבר להולדת הבן, אח לאופק הקטן. חגגנו גם את יום הולדתה של נטלי, היה לנו יום נישואין באותו השבוע וגם יום ההולדת של אופק, הכל קורה במאי. הכל היה כל כך יפה וורוד, לא ידענו לאיזה אסון אנחנו נוסעים בדרך חזרה מהנופש. ביציאה מאילת עצרנו במתחם הקניות, מסרבים לעזוב את החופש. נטלי קנתה לעצמה משקפיים חדשים שהיא כל כך רצתה, קנינו מתנות לאחותי ואפילו טוש לאמבטיה קנינו, שום אות לא בישר לנו לעצור, לא להמשיך".

מה אתה זוכר מאותם הרגעים של התאונה?

"אני זוכר הכל. אני זוכר היטב שהייתה נסיעה רגועה, היינו קצת לפני מצפה רמון שלפתע הגיח מהצד, מהכורכר, רכב מיצובישי האנטר שפגע בנו. התהפכנו כמה פעמים, אני זוכר כל התהפכות כאילו זה קרה אתמול. קראתי לנטלי אך היא לא ענתה. הבן שלי אופק בכה והבנתי שהוא בסדר. הגיע קצין משטרה שהיה עד לתאונה והתחיל לטפל בי, אמרתי לו שיטפל קודם באישתי כי היא בהריון ויש לה יום הולדת. ברגע שהוא פתח את הדלת מהצד שלה היא נשמטה מהרכב, אז ידעתי שאישתי לא שרדה את התאונה. למזלי, הקצין שטיפל בנו הוא בכיר במשטרה, הוא הזעיק למקום את צוותי ההצלה ואת המסוקים, אחד צבאי ואחד של מד"א. הפעולות של הקצין הצילו את חיי. כל אזרח רגיל היה מזמין את מד"א, אבל הוא, בגלל דרגתו הבכירה, הזעיק למקום מיד פינוי מוסק, וזה למעשה הציל את חיי. לא אשכח אותו כל חיי. נהג הרכב שפגע בנו, ככה אמרו לי אחרי שהתעוררתי, הודה שהוא נרדם על ההגה, לכאורה אחרי שעבד שעות רבות ברציפות. נטלי תמיד הייתה אומרת לי שאנחנו יכולים להיות הנהגים הכי טובים על הכביש, אבל מסביב אין לנו שליטה, וכך אכן היה".

את רגעי החילוץ שלו מהרכב אסי לא זוכר. הוא זוכר את עצמו על אלונקה, את רעש המסוקים וזהו. מאז ועד אשר התעורר, חודש ושבוע אחרי, אין לאסי כל זכרון. הוא מפונה במסוק במצב אנוש אל בית החולים סורוקה בב"ש. במחלקת טיפול נמרץ בסורוקה עושים מאמצים גדולים להציל את חייו של אסי. תוך זמן קצר מאוד עובר אסי ניתוחים מסובכים. הוא נשאר מורדם ומונשם והרופאים נותנים למשפחה בכל פעם תקווה של ימים ספורים. בהתחלה לא נתנו לו סיכוי להתאושש מפציעתו האנושה, אחרי זה הימים חלפו והפסימיות התחלפה באופטימיות.

אסי מספר: "אני זוכר שהתעוררתי, אחותי הייתה לידי ואמרה לי שהיום ה-17.6. אחרי יום יומיים שהתעוררתי, האחיות באו לקלח אותי. בשלב מסוים הן רצו לגלח אותי, אני סירבתי, אמרתי להן שאני באבל. הכניסו את אמא שלי והיא אמרה לי שנגמרו שלושים ימי האבל, ושאני כבר לא באבל. הייתה הלוויה, הייתה שבעה היו השלושים... הכל היה ואני לא הייתי".

מה עובר עליך כשאמא שלך אומרת לך את זה? איך קיבלת את זה?

"הייתי עדיין תחת השפעה של תרופות חזקות, אתה רוצה להגיב, רוצה להוציא החוצה את הכאב, אבל זה לא יוצא. אבל עכשיו, לאט לאט אני מתחיל לקלוט את האסון שקרה לי למשפחה שלי ושל נטלי".

הבן אופק, הוא רצה את אבא ואמא אחרי הטראומה שחווה. אפשר להתמודד עם זה?

"אופק עדיין לא מדבר וקצת קשה לדעת מה עובר עליו. הוא קורא לאמא שלו, הוא מחפש אותה והלב נקרע, הוא היה צריך להנות ממנה יותר. מאז התאונה אמא של נטלי ואחותה מטפלות באופק. כל אחד מסייע מהמקום שלו. אמא שלי לא זזה מהמיטה שלי לאורך כל התקופה, רק במוצאי השבת האחרונה היא חזרה לבית".

ספר לנו על החיים עם נטלי. מתי הכרתם?

הכרנו ב- 21.3.2008 וכבר אז ידעתי שהיא האחת שלי. חמישה חודשים אחרי כבר הצעתי לה נישואין והתחתנו ב-19.5-2009. אי אפשר לתאר את החיים עם נטלי, את האדם הטוב שהיא הייתה. קשה לדבר עליה בזמן עבר. היו לנו כל כך הרבה חלומות להגשים ביחד. לא זוכר את עצמי רב איתה או מתווכח איתה, זה פשוט היה מדהים, כל מה שיכולת לבקש  בחיים שלי. נטלי ואופק היו האושר בחיי. המתנו לעוד ילד, היא הייתה בתחילת חודש תשיעי. אני בטוח שהיא שמרה עלי מלמעלה. דאגה שאשאר בחיים בשביל אופק".

מתי הייתה הפעם הראשונה שראית את אופק אחרי התאונה?

"שבוע וחצי אחרי שהתעוררתי. הביאו אותו לכירורגית בב"ש, הוא לא התקרב, היה מאוד מרוחק. היה קשה לו להאמין שזה אבא שלו, הורדתי 17 קילו והייתי נראה רע מאוד. הוא לא התקרב אלי. נהרסו לו כל החיים, אמא שלו הוא כבר לא ייראה אותה, את אבא שלו הוא ראה אחרי יותר מחודש".

איך ממשיכים?

" לא יודע, אני לפני הכאפה. החברים והמשפחה מחבקים ומנשקים, מנסים לחזק. בינתיים אני חי בתוך בועה. ההתמודדות האמיתית תתחיל שאחזור אל הבית, ללא נטלי. אצטרך להתמודד עם החיים האמיתים, עם המיטה הריקה, הבית הריק... שם אני אחטוף את הכאפה. עכשיו יש הרבה רגעים של עצב, ואני גם מחייך לפעמים, אבל זו בועה. מאוד קשה, אי אפשר לדעת מה יהיה העתיד. אני שפוי וצלול ומה שחשוב כרגע זה רק הילד. אני צריך עוד להיפרד מנטלי, לא הייתה לי הזדמנות להיפרד ממנה. הזיכרון האחרון שנותר לי ממנה הוא הרגע בו היא נשמטה מהרכב והבנתי שהיא לא בחיים. כולם התאבלו, חיבקו אותה בהלוויה, לי לא הייתה האפשרות להיפרד ממנה. חודשיים וחצי אחרי שקברו אותה, הייתי לראשונה בקבר שלה, מאמין ולא מאמין שהיא שם. אני רוצה להודות למשפחה שלי ולמשפחה של נטלי, על הדאגה והטיפול באופק בתקופה קשה זו. אני רוצה גם לבקש מכל מי שהכיר את נטלי, שיזכור אותה תמיד, כי היא באמת הייתה אישה טובה ולפחות זה מגיע לה".

אתה רוצה להעביר מסר לנהגים בכבישים?

"אני בטוח שהנהג שפגע לא רצה שייקרה הדבר הזה. שכל אחד ייקח על עצמו קצת אחריות. מאחורי כל נהג או נהגת יש משפחה שלמה: הורים, אחים ואחיות, אישה ובעל וילדים. מי ששותה שלא יעלה על ההגה. מי שעייף שלא ינהג, שיעצור בצד וינוח, גם אם הוא 10 דקות מהמקום, זה בדיוק כך היה עם הנהג שפגע בנו, הוא היה 10 דקות מהעבודה שלו. אנחנו היינו אחראים על הכביש, גם לי קרה שהיו פעמים שהייתי עייף, עצרנו בצד ויישנו במכונית אני ונטלי. מספיק נהג אחד כדי לגרום לאסון, אני ונטלי היינו אחראים על הכביש, שמרנו על החוקים ונסענו כחוק, אבל זה לא הספיק לנו. חשוב לי לציין את הצוותים הרפואיים שטיפלו בי בבית החולים סורוקה, במחלקת טיפול נמרץ כללי, את ד"ר עמית פרנקל וד"ר מוטי קליין, הם פשוט מלאכים בלבן. בלעדיהם לא הייתי פה היום. גם את הצוות בתל השומר, צוות השיקום, חשוב לציין לשבח. היחס והטיפול הוא משהו מיוחד, לא נותנים לך להרגיש שאתה בבית חולים".

צילומים מהתאונה באדיבות HNN