ידו בכל ויד כל בו אפשר לומר על יניב קקון ההיפר חברתי שלא עוצר לשנייה מליצור שינויים סביבו. קקון (32), נשוי לנורית, תושב אשדוד, בוגר תנועת הנוער הצופים, איש חינוך, סרן במילואים, מנהל תחום החינוך הבלתי פורמאלי ותנועות הנוער במכון לחינוך דמוקרטי, ממייסדי הפורום לחינוך וקהילה ואסיפת העם באשדוד, מפעילי המהפכה החברתית ועוד, לא עוצר במחמאות, בפרסים והצלחות. 

לפני שתבינו מה הוא עושה ועשה הוא כבר עף לפרויקט ולאתגר הבא.

יניב חי ונושם מהפכות ושינויים חברתיים, חולם על חינוך אחר וסוחף אחריו צעירים רבים בני העיר המעוניינים לעשות שינוי חברתי. ו...רגע...מסתבר שהאיש גם משורר....לא רק שהוא הוציא לאור ספר הוא אפילו זכה בפרס יוקרתי.

הפעילויות הרבות שיניב מוביל והספר משלימים האחד את השנייה. למעשה הספר הזה הוא מטאפורה- לנקודת מבטו - הכיצד חברה כתקנה צריכה להתנהל:

"לא על בסיס אגואיזם, לא על בדלנות אלא על שותפות ודיבור, אלא על מציאת הנקודה בה הרצונות הפרטיים והרצון הכללי מתאחדים ליצירה משותפת. חברה אשר במרכזה עומד האדם, כל אחד מאיתנו, אשר רואים והוא רואה את החברה, לוקחים עליו ואחריות והוא לוקח אחריות חזרה בזכות היותו חלק ממנה".
ובמשפט אחד - יניב מדבר על אקטיביזם חברתי של כל אחד מאיתנו - זהו מהותו ולחם חוקו.

הרקע להתהוות הספר
יניב נולד כדי לצאת מהקופסא, גם כשהוא כותב שירה, הוא עושה זאת תוך שבירת קונספציות:
"למה דווקא שירה אתה שואל...תשובתי לכך נטועה במרד של האנטי מרד.

דורות שלמים של משוררים נטו למרוד במשוררים שקדמו להם, שלונסקי בביאליק, זך באלתרמן והדוגמאות עוד רבות.

אני משלב ישן וחדש לאחד- (שיר השירים, תהילים, ישעיהו, ביאליק, אלתרמן, רביקוביץ', סומק ופינק פלויד הם רק דוגמאות להשפעות), נעזר באמצעים פואטיים מיושנים וסלנג, מאחד שפות, מנקד וחורז ושובר ומדבר באותו המרחב.

והמרד שלי? המרד הוא להמשיך לחבר בין מילים הנעות בינינו ובתוכי, לכתוב שירה, כנער וכבא בימים. בעידן בו אין במילה הכתובה "רייטינג", שיש אומרים שהוא עידן שטחי שאין בו אמת, אני מחזיק בשירה כלפיד המאיר את התהום. כמו רוצה לומר שהשירה היא הניצוץ שמאיר את הדרך.

"בסיסי הכתיבה שלי נובעים מהאופן בו גדלתי, מהילדות שלי, ההסבר לכך בעיניי הוא שחוויתי את אשדוד במהלך הילדות מכל הזוויות שלה, הרבעים והאוכלוסיות, עברנו דירה לעיתים קרובות.
תמיד  ידעתי שכאשר הגדר החיה בחצר הבניין מגיעה לגובה המותניים שלי, אורזים ועוברים.

הייתי צריך להתרגל בכל פעם לחברים בשכונה וגם בכיתות החדשות. כך גיליתי חיבורים קהילתיים מעניינים בכל פעם מחדש. אני משער שמעברים כאלה גורמים לך להיות בעל חושים מחודדים ומודעות גדולה יותר לסביבה שלך. אתה לא מקבל את הדברים כמובנים מאליהם, בכל מה שקשור לקהילה ולקשרים חברתיים.

היתרונות המרכזיים באורח חיים כזה הוא שחוויתי המון אנשים ולמדתי שלא חשוב כמה מפואר הלובי או הבניין וכמה מעליות יש בו... למדתי שחשוב כמה רחבה החצר וכמה היא מלאה לאורך היום בילדים שמשחקים בחוץ, כמה חשוב להיות מסוגל להשאיר דלת פתוחה ומפתח במקרה של אובדן אצל השכנים בלי חשש, למדתי כמה חשוב דיאלוג בין שכנים וכמה גדלים בריא יותר כאשר כל הריחות, הטעמים והצורות מתערבבים. ככה אני מקווה לחיות כל חיי.

"שכונה" - הספר

הספר "שכונה" הוא מעשה קהילתי שלם המאגד סביבו אמנים שונים, בני אשדוד, "הכתיבה היא חלק מתמונה גדולה, חלק מתפיסת עולם שעיקריה הם דיאלוג וקהילה- תהליך אשר במהלכו נכתב ספר, נוצרות יצירות, מולחנות מילים, אך בעיקר נרקמים יחסים בין בני אדם שמובילים ליצירה המשותפת.

שכונה איננו ספר שירה מן השורה, הוא מסמך רעיוני המשלב שירים ונשען על עקרונות חשיבה קהילתית, מתאר מצב בו האיזון החברתי חוזר וזאת דרך הפיכת הנורמות המקובלות לכאלה אשר בהן עשיית הטוב, הקהילתיות והשותפות מהווים ערכים מקובלים שאינם שמורים לפראיירים.

"הספר משקף את תמצית דרך החיים שלי ואמונתי הוא עוסק בשיח של האדם עם המשפחה, השכונה, הקהילה, הסביבה, אלוהים ועצמו ומנהל דיאלוג תמידי עם החברה במאבק ב"לא כלום", וב"לחיות את הרגע".

התמזל מזלי והספר, כמו החיים שלי, הוא יצירה משותפת של אנשים רבים מתוך הקהילה היוצרת האשדודית:

העורכת ואני חלק מקהילת העיר מזה שנים רבות, בנוסף לכך האמנים שאיירו, ציירו, פיסלו וצילמו לאור השירים בספר כולם אשדודים והיצירות כולן נעשו תוך כדי דיאלוג פתוח בינינו לבין האמנים ובין האמנים לבין עצמם- 36 יצירות אומנות שונות של כ-20 אמנים אשדודים מעטרות את הספר, מתכתבות עם השירים וזה עם זה ומביאים אל קהל הקוראים שיח חברתי מגוון ומרתק."

אמנים ואנשי אקדמיה מגיבים:

גם אביתר בנאי זיהה את התכונות הללו בדיוק בכתיבתו של יניב וכותב על כריכת הספר:
"נפגשתי עם החמרים של יניב לפני מספר שנים, אהבתי את שיריו, את ליבו שיוצא לזולת הפנאי בתוך החיפזון הנורא להיות איש של חסד. מצאתי בשיריו נחיצות נשמה דעת מאוזנת וכישרון."

ד"ר רביב רייכרט כותב:

"שכונה", ספרו של יניב קקון הוא "מזיגה מופלאה של ראיה תחושה, מחשבה רגש וערך. קולו של הספר המורכב מהמוטו, מהשירה ומהמאמר החותם אותו הוא קולו של איש חינוך ויוצר. "שכונה" היא משב רוח מרענן, מעורר תקווה, ביצירה הישראלית הצעירה בת זמננו."

המהפכה החברתית/קהילתית:

 יניב נפגש במסגרת תפקידו במכון לחינוך דמוקרטי עם אתגרים מורכבים בכל הארץ והשותפויות מניבות פירות לאומיים ובינלאומיים, הוא נהנה לספר:

"אני גאה במיוחד בהקמת המרחבים הציבוריים הפועלים עם ולמען תושבי אשדוד, "הפורום לחינוך וקהילה אשדוד" ו"אסיפת העם אשדוד" ובחברות בשולחן עגול אשדוד. להצליח ליצור עשייה משותפת בעלת אינטרס משותף קהילתי זה אתגר שאני מאושר שעמדנו בו בכדי להמשיך וליצור אשדוד לכולם.

 מדובר בקבוצות חברתיות קהילתיות אשר מעוררות את הרשויות והפרטים ומעודדות התנדבות ויוזמה של אזרחים רבים ככל האפשר להיות מעורבים בקהילה, להיות הקהילה.

כל משפחה שאנחנו מגיעים אליה, כל ילד שמרגיש שייך, כל חבר קהילה שלוקח אחריות, כל אדם ואדם הוא ההישג הכי גדול שלנו, האדם הוא תכלית הכול והביחד הוא הכלי הטוב ביותר להשגת המטרה."

 "הניסיון הראשון המשמעותי שלי כמוביל חברתי וקהילתי היה כאשר רכז השבט שלנו נאלץ לעזוב באמצע השנה והתבקשתי להוציא את השבט לבדי לטיול פסח, הייתי אז בן 17  בלבד.  זו הייתה חוויה עצומה להוביל 200 ילדים ונערים את הכרמל ואני לא אשכח את הרגשת הסיפוק הזו לעולם. בערב, בחניון בכינרת, תפסה אותנו סופה ובמהלך הלילה נפל בשטח השבט אחד הדקלים. כשהגעתי למקום ראיתי שהוא נפל חצי מטר מאחת החניכות ומיהרתי אליה בכדי להרגיע, לטפל ולהרחיק ממקום המפגע. כשהתקרבתי ראיתי כי החניכה הוא לא אחרת מאחותי הקטנה (שהייתה חניכה באותו הזמן בשבט), בנקודה זו הרגשתי והבנתי לראשונה שלהנהיג זה לראות בכל אחד מאנשיך, עד האחרון בהם את אחותך הקטנה, ברמת הדאגה, האחריות והאהבה.

עם זאת, ברור ליניב כי בכדי לנהל דיבור של שותפות זקוק האדם לתחושת הביטחון וההבנה כי דואגים לו, שהוא לא צריך להיאבק למען דיור ראוי, מקום עבודה, חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי המכבד אותו ואת צרכיו, מערכת בריאות וטיפול פיזי ונפשי, תרבות ואומנות המקיפים אותו. שכן, אם אדם צריך להיאבק בכדי להשיג את אלו, הוא נאבק תמיד בחבריו בני האדם ואם יש לו את כל אלו והחינוך הוא חינוך ראוי, האדם יפנה את כוחותיו אל המקום בו הפרטי והכללי נפגשים.

 "בחברה הישראלית היום, אומר יניב, ישנם כאלה שיש להם הכול ובוחרים בחומות של בדלנות והגשמה עצמית בלבד. וכאלו שאין להם כל צרכם אך הם בוחרים בחיי שותפות מלאים. חברה שלא תדע ללכת בדרך השותפות תאבד בראי ההיסטוריה. מעבר לכך, זוהי חברה שאין בה אלוהים.

אני מתכוון להמשיך ולהנהיג ולהרחיב את מעגלי ההשפעה ההדדית. בכל מקום בו יידרש הדבר והבמה והמקום יאפשרו זאת.

דמו בנפשכם שכל מה שדיברתי עליו הוא עצי פרי, אנחנו הנוטעים נהנה מיופיים, ברי המזל עוד יזכו לשבת בצילם, אך הילדים במשפחה, בשבט הגדול הזה, יזכו לאכול מהפירות. יחד בונים חברה."

 יניב בסה"כ בן 32 וב12 לחודש הבא הוא יעלה לבמת תיאטרון רמת גן כידי לקבל פרס יוקרתי על ספרו "שכונה", יחד עם חיים גורי ומאיר שליו, מגדולי היוצרים בזמננו. אבל על הפרס הוא אומר:

"כל מיני פרסים וראיונות, זה זמן מצוין להגיד תודה על גבי העיתון, לכל החברים והחברות במעגלים השונים אשר לוקחים חלק ביצירת מציאות, עיצוב תמונת עתיד ועשייה חברתית משותפת, תודתי הכנה שלוחה לכל אחד ואחת מכם, שותפים לדרך.

אבל מבחינתו הפרס הוא כבר היסטוריה שעושה נעים בגב לחברים הקרובים ולמשפחה. הוא,  כל יום וכל שעה נמצא במרדף אחרי הפרס האמיתי: הפרס בו ילד לוקח אחריות, בו צעיר מצטרף לפעילות חברתית, בו ציבור רחב דורש שינוי ויוצא להפגנה, בו הנבואה מתגשמת מעצמה.