זיכרונות. חשבתם פעם כיצד היו נראים חיינו אילולא זכרנו כמעט כל דבר? אילולא זכרנו את יציאת מצרים ולא היינו יודעים מה זה לאכול מצה עם שוקולד, רחמנא ליצלן?! אילולא זכרנו את האדם ההוא ששבר את ליבנו? אילולא זכרנו שפיטרו אותנו מהעבודה או לא קיבלו אותנו לעבודה אותה כ"כ רצינו? אילולא זכרנו את המריבה הקשה עם החבר הכי טוב שדקר אותנו בגב? אילולא זכרנו את האכזבה הקשה שהייתה לנו מאדם שאהבנו במשך המון זמן ועד שהעזנו להגיד לו מה אנו מרגישים, הוא טרק לנו את הדלת בפרצוף?

זיכרון הוא מתנה נפלאה, אך לעיתים השכחה היא מתנה נפלאה בהרבה יותר. איני יודעת אם הייתי מתנגדת לשכוח את כל הדברים הלא טובים שקרו לי בחיים, את כל האנשים שפגעו בי או שברו את ליבי, את כל הרגעים בהם קרה משהו רע ששינה את חיי לנצח. לשכוח את כל האהבות שלא הצליחו, את כל האנשים שלא העריכו, את כל המלחמות שלי בעצמי שבכל זאת לא השכיחו.

נשים רבות אמרו לי שהן יולדות בפעם השנייה רק בגלל שהן שכחו את כאב הלידה הראשונה, אומרים שאלוקים נתן לאישה במתנה את השכחה כדי שתשכח מהכאב ותמשיך להביא ילדים לעולם.

תארו לכם שיכולנו לבחור בעצמנו מה לזכור ומה לשכוח. תארו לכם שבלחיצת כפתור אחת קטנה, יכולנו לעשות Delete על מה שקרה לנו רגע קודם לכן ולהמשיך כאילו לא היה. תארו לכם אותנו פוגשים מחדש אדם ששברנו את ליבו פעם, לאחר שהוא מחק את האירוע הלא סימפטי הזה, ואנו מקבלים הזדמנות נוספת איתו, מבלי שפגעי העבר יעכירו את האווירה או ישפיעו על ההחלטות של שנינו.

החיים שלנו זה דבר דינאמי ברמה של שניות, כל רגע משהו יכול לקרות ולשנות את חיינו לנצח, השאלה האמיתית היא האם באמת היינו רוצים שליטה מלאה בעזרת שלט רחוק על כל מה שקורה בחיינו ועל מה שנזכור מהם ועל מה שלא? יכול להיות שלשכוח היה פותר המון בעיות שנותרות באישיות שלנו ברמה הפסיכולוגית לאחר זיכרון קשה כלשהו, יכול להיות שלשכוח היה משחרר אותנו מהעבדות לפיה אנו מוכרחים לעבוד ללא הרף את הזיכרון הזה שמונע מאיתנו לעשות דברים או לבטוח שוב באנשים, שמא ניפגע.

החיים האלה לימדו אותי שאם אני לא אסתכן, אני אולי לא אפגע, אך אני גם לא אתרגש ולא אחווה ואולי אפילו לא אתאהב כמו שאפשר באמת לעשות, ויש דברים, תסכימו או לא, ששווה להסתכן בעבורם. חזרו לרגע בו הרגשתם מאוהבים באמת, את הפרפרים בבטן וחוסר השינה, זוכרים? עכשיו תגידו, מבלי להתייחס לאן זה הוביל בסופו של דבר, אין זה דבר השווה לקחת סיכון בשבילו? Hell Yeah! אני לא הייתי מוותרת על זה לרגע, וזה ממש לא משנה שלאחר זמן מה הייתי שבורת לב ומדממת מבפנים, הפצע הגליד, הזיכרון נשאר, ואיתו התקווה שנוצרה רק מעצם הידיעה שאפשר להרגיש ככה, ורק בשביל זה שווה להמשיך לחיות!

חשבתם פעם איך היו נראים חיינו אם היינו זוכרים את הכול? אם היינו זוכרים את אהבת הנעורים שלנו? אם היינו זוכרים כל חוויה קשה שעברנו? אם היינו זוכרים את כל האנשים שפגעו בנו? את כל האנשים שאיבדנו? את כל הפעמים שפגענו ולא היה דרך לתקן ולמחוק? אבל רגע, אלה הם חיינו, אנו כן זוכרים את כל זה, וחלקנו אף זוכרים את זה בכל יום מחדש...

אז אם היו נותנים לכם לבחור, הייתם בוחרים לזכור או לשכוח? אני יודעת שלא הייתי מוחקת אף רגע בחיים שלי. גם הרגעים הקשים והכואבים, גם את הרגע בו גיליתי שאהוב ליבי בחר ללכת עם אחרת, גם את הרגע בו איבדתי אנשים אהובים למחלה הארורה, גם את הרגע בו פגעתי מבלי להתכוון באנשים ואולי הייתה דרך לסלוח אך לא הייתה דרך לשכוח, את הכול אני רוצה לזכור. יודעים למה? כי בדיוק בגלל הדברים האלה, הפכתי להיות אני. אם לא הייתי זוכרת כיצד אמרו לי את המילה "לא" כשנורא רציתי לכתוב איפשהו, איך הייתי מעריכה כשאמרו לי "כן"? אילולא הייתי זוכרת איך זה מרגיש להיות מאוהב, כיצד הייתי מגלה את התקווה המדהימה הזאת להרגיש את הדבר הזה שוב, ועוד יש מצב שזה יהיה לכל החיים? אמאל'ה, נשמע כמו חלום, לא? אבל זה אמיתי, ואני יודעת רק איך חלק מזה מרגיש, אז לשכוח את זה? בחיים לא!

אם לא אזכור את הרגעים בהם עברתי חוויות ששברו את דמותי והשאירו צלקות בנשמתי, חוויות שהיו להן רק 2 אפשרויות: להתמודד או להפסיק לחיות, כיצד הייתי יודעת כמה אני חזקה וכמה אני מסוגלת להכיל? כיצד הייתי מגלה מי אני באמת וכמה כוח ואומץ יש בי?

אם לא אזכור את האנשים שאיבדתי בצער גדול, כיצד אדע שיש מלאכים בעולם הזה? אני מאמינה גדולה באלוקים, כולכם כבר יודעים את זה, אני לא מעריכה אמונה לפי כמות המצוות, אני מעריכה אמונה לפי האמונה ששוכנת בתוכך ולפי היכולת שלך להבין ולדעת שכל מה שקורה לך, יש לו סיבה ותכלית, והוא ללא ספק וללא עוררין, קורה לטובתך. כמה פעמים הרמתם ראשכם לשמיים וצעקתם: "למה?", אך כעבור זמן מה, התברר שהכול קרה לטובה ובעצם הדבר שנראה כה נורא, הוביל אתכם למקום טוב יותר.

במשך שנים בניתי את עצמי מבפנים ובדקתי אינספור פעמים כמה האמונה שלי חזקה. למדתי שבעזרת האמונה החזקה שבתוכי, לא נשברתי במצבים בהם אנשים אחרים היו מתמוטטים. למדתי שאלוקים איתי בכל רגע נתון, ושהוא אוהב את כולם ללא תנאים, את הצדיק שבבית הכנסת ואת הבחורה שלובשת ביקיני חושפני בחוף ביום שבת, זה מה שיפה באלוקים שלנו, שהוא אוהב את כולם, את כל ילדיו, ללא יוצא מין הכלל.

גם כשאני שומרת יותר מצוות וגם כשאני שומרת פחות, הוא לעולם לא נוטש אותי. אם אשכח את זה, איך אדע שגם הדבר הנורא ביותר הוא לא סוף העולם ושגם אם נפלתי לבור, עליי לחייך כל עוד לא מכסים אותי באדמה?

הזיכרון הוא מתנה נהדרת אך השכחה היא מתנה נהדרת יותר, לא בכל המקרים. כשאתה למד לבנות מהזיכרון שנותר בך, את דרכך, אתה הופך לאדם הרבה יותר חזק, כשאתה למד שכל זיכרון הוא בעל משמעות, אתה יודע להפיק לקחים וללמוד את החיים. אך האם אתה יודע לשחרר זיכרונות כשצריך? האם אתה יודע לתת לשכחה למלא את תפקידה? אחד הדברים הקשים לעשות, זה לשחרר זיכרון. יש לנו נטייה ליהנות בצורה מזוכיסטית מלהישאר תקועים בעבר, מלהיזכר במקום הכואב הזה שנפלנו אליו ולרחם על עצמנו. יש לנו נטייה לא לשחרר אהבה שאינה מתממשת, למרות שבתוך תוכנו אנו יודעים שזה הסוף, ממשיכים לאהוב ולהיזכר ברגעים המרגשים והרומנטיים, אך מה – שוכחים את הרגעים הכואבים שנאלצנו לחוות בגלל אותו "אהוב". אז למה לא לשחרר?

אנשים אומרים שאין להם שליטה ואת היכולת לבחור במי להתאהב. יכול להיות שאנו לא בוחרים אל מי לפתח רגש, אך אנו בוחרים לצד מי לבלות זמן וממי להתרחק. זה קשה, אני יודעת, אבל כולנו היינו שם וכולנו עברנו את זה. את הזיכרונות הטובים תשמרו כדי לא לאבד את התקווה או את הרצון להרגיש אהבה, ואת הזיכרונות הלא טובים מאותה אהבה, תשמרו גם כן, עד שתצליחו להמשיך הלאה, ואז אתם מוזמנים לשחרר אותם ולהישאר עם הזיכרונות הטובים, כי תמיד נחמד להיזכר, אחרי שהרגש כבר אינו קיים.

זיכרון סלקטיבי זה אחד הדברים הבריאים ביותר לנפשו של אדם במידה והוא יודע לעשות את זה בצורה הנכונה. אם אתה יודע לבנות בתוך ראשך וליבך 2 שידות ולחלק אותן לפי מגירות צבעים ונושאים, כשמה שהראש אמור לזכור מאוחסן בשידה שלו ומה שהלב אמור לזכור מאוחסן בשידה שבלב, אתה חי את החיים נכון.

כמה שאנו מורכבים, זה נהדר לדעתי, אין דבר שהייתי מוותרת עליו באישיות שלי, על אף שלעיתים אני בלתי נסבלת וקשה לעיכול, לעיתים נדמה שזה חלק ממה שמייחד אותי כאדם, וכך לגבי כל אחד מכם, גם להיות קצת שונה וקצת משוגע זה דבר נפלא, לא תמיד לנסות להיות כמו כולם, להרשות לעצמך להיות אתה ויודע מה, אפילו תהנה מזה... תתפרע, מה יכול להיות?!

אז לזכור או לשכוח? מה עדיף? אחרי ניתוח מעמיק של שני הצדדים, הבנתי שאלוקים השכיל כהרגלו ועשה את מה שהכי נכון, הוא נתן לנו את שתי האופציות ואת הכלים המופלאים בעזרתם נוכל להשתמש בהן. אישה שסובלת מלידה קשה שוכחת את הכאב הזה וממשיכה להביא ילדים לעולם, אדם שחווה טראומה נוראית, לא שוכח אותה כי הוא זוכר בעיקר כמה חזק היה כדי להתגבר וכמה כוח יש לו להמשיך להתגבר על כל דבר שיגיע, כי אלוקים לעולם לא שם מכשול בחייו של אדם שאינו קיבל גם את הכוח להתמודד איתו. אנו זוכרים כמעט הכול, ושוכחים דברים מעטים, החיים שלנו קצרים ועוברים כה מהר, שאין רגע אחד שאיני רוצה לנצור בליבי. אז תודה לך אלוקים, על הזיכרון ותודה על השכחה.

חג פסח שמח ושבת שלום!