בכל יום נפתחות בפנינו דלתות, חלקן צרות וקטנות, חלקן גדולות ורחבות, ואת רובן אנחנו מפספסים. מרוב שאנו עסוקים בלחיות את היום, אנו שוכחים שכל יום יכול להפוך להיות היום שישנה את חיינו. כמה פעמים קרה לכם שהזדמנות הגיעה, ראיתם אותה, אך נראה היה שהיא לא ההזדמנות הנכונה? לעיתים מאחורי הדלת הצרה והקטנה מחכה עולם שלם, לעיתים מאחורי הדלת הגדולה והרחבה אין כלום... אז איך נדע האם ללכת על ההזדמנות בכל הכוח או לחכות להזדמנות הבאה? ומי אמר שתהיה עוד הזדמנות?

החיים האלה לעיתים משאירים אותנו פעורי פה, קורים לנו דברים שלא היינו מאמינים שיקרו גם בעוד מיליון שנה, היום הכי רגיל ושגרתי יכול להפוך להיות היום הכי מוזר בחיינו, הכי שמח, הכי עצוב, הכי מגניב, הכי מרגש, הכי מפתיע. החיים לימדו אותי שהדרך בה אבחר לחיות, זוהי הדרך בה אחיה. אומרים שמחשבה מייצרת מציאות. החלטתי לתת לזה צ'אנס, ונוכחתי לדעת שהדבר נכון ברוב המקרים. האין זה דבר נפלא? אתה יכול לחשוב על משהו שאתה רוצה שיקרה, ממש לראות אותו קורה בדמיונך, ולשחרר את המחשבה הזאת, בתקווה שתקרום עור וגידים ותתממש.

מה שאתה נותן לעולם, זה מה שהוא יחזיר לך. תפזר אהבה, תקבל אהבה. תאמין בנתינה לצורך נתינה, והנתינה אליך לא תאחר להגיע, תדמיין תמונה ורודה והתמונה בו תתממש, מהר משחשבת.

הסיפור של השבוע לימד אותי שהכל יכול לקרות מבלי שנהיה מוכנים לו, שבוקר אחד הכל יכול להשתנות. הייתי באירוע משפחתי וניגשה אלי אחת האורחות, אישה שאיני מכירה, נראית כבת 40 בערך, אישה יפה לכל הדעות. אני ראיתי אותה הולכת לכיווני במין החלטיות, וכל צעד שלה אלי רק הגביר את התחושה שאת האישה הזאת אני אזכור לנצח. היא חייכה אלי חיוך גדול ואמרה: "מי-טל על הבר, נכון?".

"כן, נעים מאוד", חייכתי אליה כשאני מסמיקה כהרגלי.

"תקשיבי, אני והבת שלי לא מפספסות את המדור שלך באף שבוע! יישר כוח, אני שמחה שהבת שלי נחשפת לדברים שאת כותבת, יש שם משהו אמיתי, משהו שגורם לצעירים לראות את החיים באור שונה. ידעתי שאראה אותך כאן, אני קרובה של החתן וידעתי שאת קרובה של הכלה, יותר נכון – קיוויתי לראות אותך. במשך שנים רציתי שתפרסמי את הסיפור שלי ולא היה לי את האומץ, אבל אני חושבת שהגיע הזמן". הודיתי לה על המחמאות מחממות הלב, וקבענו שאצור איתה קשר בימים הקרובים.

כעבור יומיים צלצלתי אליה. קבענו לקפה אצלה בבית. סיימתי את העבודה בשעות הצהריים באותו היום, חזרתי הביתה, נכנסתי לנוח קצת אבל לא הצלחתי להירדם. משום מה הייתי נרגשת לקראת הפגישה עם אותה אישה נפלאה, הרגשתי שהיא הולכת לספר לי משהו שישנה לי את קו המחשבה. זה הרגיש כמו הזדמנות שאני חייבת לקחת, דלת שאני חייבת לפתוח ולהיכנס דרכה, מבלי לדעת מה מחכה לי בצידה השני. כשהבנתי שאני כבר לא אירדם, קמתי מהמיטה, התקלחתי, לבשתי קצת ורוד, קצת שחור, קצת איפור, נעלי עקב ורדרדות ויצאתי לדרך, לא לפני שנשקתי למזוזה.

הגעתי לכתובת שהיא נתנה לי, והקשתי על הדלת. הרגשתי שוב כמו אותה ילדה בת 22, שרק התחילה לכתוב את "מי-טל על הבר", והתרגשה עמוקות במפגשים הראשונים עם האנשים הנפלאים שסיפרו לה את סיפוריהם האישיים ביותר. הדלת נפתחה ושם עמדה נערה שחייכה אלי חיוך גדול. חייכתי בחזרה והושטתי את ידי: "נעים מאוד, אני מי-טל".

"אני יודעת מי את! נעים מאוד, איזה כיף שבאת! אני נטלי". נכנסתי פנימה והתיישבתי על הספה. על השולחן כבר חיכה לי מגש עם עוגות, עוגיות ושוקולדים, ברקע שמעתי את הקומקום שורק ועוד לפני שהספקתי להוציא מילה נטלי שאלה: "קפה?".

"בשמחה, כן", עניתי. היא ניגשה למטבח ואני חיכיתי בקוצר רוח שאמא שלה תגיע. בינתיים בחנתי את המקום אליו הגעתי, סקרנית כהרגלי. הבית היה מלא בתמונות של נטלי, מאז שנולדה ועד היום, ותמונות משותפות עם אמה. הבית היה בית עם אנרגיות טובות, בית חם. כעבור מס' דקות שמעתי נקישות עקבים, הרמתי את ראשי וראיתי אותה, האישה היפה לכל הדעות, הביאה את כל הטוב שבה ובאה. קמתי לכיוונה, היא נשקה לי שתי נשיקות כאילו הייתה דודתי, ולמרבה הפלא כך גם הרגשתי, והתיישבנו. נטלי הביאה את הקפה ואמא שלה, ששמה אורה, עמדה על כך שאטעם את העוגה שהכינה היום, במיוחד לכבוד בואי.

אחרי שיחת חולין הגענו לעיקר... "אני הולכת לחזור עכשיו אחורה 20 שנה. כשהייתי בת 20 בדיוק השתחררתי מהצבא, אחרי שירות נהדר, עם המון חששות לקראת ה'חיים האמיתיים'. התחלתי לעבוד בחנות בגדים שהייתה שייכת לחבר של הוריי. עזרתי לו בסידור הסחורה, קיפול הבגדים ומכירתם. לא סבלתי שם אבל לא הרגשתי שזה מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים שלי.

יום אחד נכנס לחנות גבר נאה במיוחד. הוא בחן אותי ללא הפסקה על אף שהיה די ברור שאני מרגישה מאוד לא בנוח עם הסיטואציה. אחרי שעבר בין הקולבים בחנות, הוא ניגש אלי, נתן לי כרטיס ביקור, חייך והלך. הבטתי על כרטיס הביקור, ובו היה כתוב: דוד, סוכן דוגמניות ומס' הטלפון שלו.

הבטתי על הכרטיס במשך דקות ארוכות, לא ציפיתי לקבל כזה דבר, לא באמת הייתי מודעת לכך שיש לי את המידות המתאימות, אף פעם לא התייחסתי לעצמי כיפה במיוחד או יותר מאחרות. גדלתי בבית צנוע, לימדו אותי להיות צנועה, וכך הייתי. לא התקשרתי אליו, ידעתי שהוריי לא יקבלו את זה.

הזמן עבר ואבא שלי נכנס לחובות, המצב בבית הפך להיות קשה, ולא ידענו מה לעשות. ההורים שלי כבר לא יכלו לפרנס אותי או את עצמם, ואני לא יכולתי לחיות מהמשכורת הנמוכה אותה הרווחתי. ברגע של משבר התקשרתי אליו, לדוד, סוכן הדוגמניות. נפגשנו. הוא סיפר לי על עולם הזוהר, כמה זה יפה ומדהים וכמה כסף זורם בתעשיה הזאת... הוא גרם לזה להישמע כמו חלום ורוד. פתאום הרגשתי שאין דבר שאני רוצה יותר! החלטתי ללכת על זה. הלכתי אליו הביתה, שם היה לו גם סטודיו לצילום, עשינו בוק צילומים ותוך זמן קצר כבר התחילו לקרוא לי לעבודות דוגמנות שונות: איפור, שיער, בגדים, תכשיטים... נהניתי מכל רגע. הסתרתי את העובדה שהייתי דוגמנית מההורים שלי, לא רציתי שהם יתביישו בי, וסיפרתי להם רק אחרי שהתמונות כבר פורסמו בעיתון המקומי. הם נורא כעסו, ניסו לשכנע אותי שזה לא בשבילי, שזה עולם של שקרים ושאני רק אסבול בגלל זה, אך אני כבר הייתי עמוק בתוך החלום הורוד שלי.

התחלתי לעבוד יותר ויותר, הכרתי הרבה אנשים, התחלתי לצאת עם גברים, חלקם דוגמנים, הרגשתי על פסגת העולם! אט אט כל חיי התחילו להיות סביב הגוף שלי. כל גרם היה נראה לי מיותר. עשיתי ספורט כמו משוגעת ובקושי אכלתי. ירדתי המון במשקל והגעתי למימדים שנחשבו למושלמים, המידות של הבובות בחלונות הראווה. טירוף. אט אט הרצון להיות בעלת גזרה מושלמת הפכה לאובססיה, וחליתי באנורקסיה. ההורים לא ידעו, הסתרתי את זה, עד שיום אחד התמוטטתי במקלחת והתעוררתי בבי"ח".

בשלב הזה של השיחה נטלי קמה והלכה לחדרה מבלי לומר מילה. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה מדי והמשכתי להקשיב לסיפורה של אורה. "הייתי מאושפזת תקופה קצרה בבית החולים, עליתי מעט במשקל ושחררו אותי הביתה. חזרתי לעבוד. הייתי מכורה לעבודה, לכסף, לחיי הזוהר, למחמאות, למחזרים, הרגשתי כמו שדוד הבטיח – בעננים, עד אותו יום... קיבלתי הצעה לעבודה שונה ממה שעשיתי עד אותו זמן, להצטלם ללבני נשים. נורא התלבטתי, באתי מבית מסורתי ואיך אוכל לעשות את זה להורים? אבל בסופו של דבר, מאחר והיה מדובר בהמון כסף, הסכמתי והלכתי על זה. הגעתי לסט הצילומים שהיה במין מקום מבודד עם נוף מיוחד בהרים, לבשתי את הבגדים החושפניים והתיישבתי שם על איזשהו סלע, הרגשתי מלכת העולם, האישה הכי סקסית עלי אדמות. אחרי שהמאפרת והספר סיימו איתי, נשארנו רק אני והצלם. כעבור מס' תמונות הוא התקרב אלי והתחיל להסביר לי איך לשבת בזמן שהוא מזיז אותי ונוגע בי, כביכול כדי להסביר. אני, כדוגמנית מקצועית, לא הראיתי לו שזה מפריע לי, על אף שהרגשתי נורא עם זה. רציתי להוכיח שאני מקצוענית, שחלילה לא יקלקלו את שמי בתעשיה. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי שוכבת שם, כמעט עירומה, על הסלע הדוקרני כשהצלם שוכב מעליי ונוגע בי. הייתי בהלם, פחדתי. פחדתי להתנגד שמא הוא ישתמש בכוח שלו כדי להרוס את השם שלי בעולם הדוגמנות. הסברתי לו שאיני מעוניינת, אך היה נראה כאילו הוא אינו שומע אותי. שכבנו. שכבתי שם קפואה, כשהוא קם מעלי הוא הודיע שסיימנו להיום ושאני יכולה ללכת. חזרתי הביתה, התקלחתי ונכנסתי למיטה. פתאום הבנתי את המשמעות של מה שקרה לי. בכיתי במשך חודש שלם, לא הסכמתי לצאת מהחדר. כעבור חודש, גיליתי שאני בהריון. לא תיארתי לעצמי שכך ייראו חיי, לא חשבתי שהעולם הזה יזעזע אותי כ"כ, שחייתי בפנטזיה במקום בחיים האמיתיים. עזבתי את הדוגמנות, ניסיתי ליצור קשר עם אותו צלם אך הוא הכחיש כל קשר, קרא לי 'משוגעת' וניתק את הטלפון. קמתי בוקר למחרת והגעתי להחלטה ששינתה את חיי: אני משאירה את התינוק. גידלתי את נטלי לבדי, מעולם לא התחתנתי, הפסקתי לעבוד בדוגמנות ומעולם לא חזרתי לזה. היום אני יודעת שנטלי הייתה ההזדמנות שלי לחזור לחיים האמיתיים, כי ללא ספק חייתי בחלום שרק נראה ורוד בהתחלה אך מהר מאוד הפך לסיוט. למזלי, בחרתי לא להפיל את התינוק וקיבלתי במתנה את הדבר היקר ביותר, נטלי, שהיא כל עולמי.

היום אני יודעת שלעיתים גם ההזדמנויות שנראות כלא רצויות, מביאות אותך לאושר האמיתי. כשגיליתי שאני בהריון כעסתי, היום אני מבינה שקיבלתי הזדמנות ולמזלי, לקחתי אותה בשתי ידיים".

הזדמנויות או לא להיות. שבת שלום, חברים.