קולות המטוסים חגים מעל ביתי בזמן שאני כותבת שורות אלו. בוקר יום ראשון, החל מהשעה 6 בבוקר כבר יצאתי לחדר המדרגות 6 פעמים, אזעקה בכל שעה בממוצע, ואנו מתראים עם השכנים יותר משהתראינו ב-20 השנים האחרונות.

הסיוט החל בליל שישי, כשהתעוררנו לקול האזעקה האיומה 7 פעמים החל מ-22:00 בלילה ועד 7 בבוקר.

מדהים לחשוב שאנו מדינה אחת, אך החיים שאני חיה שונים ב-180 מעלות מאדם שחי במרחק של פחות מחצי שעה נסיעה ממני, במרכז. אנו מוצאים את עצמנו סגורים בין 4 קירות, כשרובנו מפוחדים עד מוות, ואיני יכולה אפילו לתאר מה עובר עלינו במשך 45 שניות עד הישמע הבום המזעזע, שלעיתים נשמע כה קרוב, שכל הבניין רועד.

ביום שבת התקיימה מסיבת פורים גדולה בת"א. גם חבריי היו שם, בזמן שאני ומשפחתי הובלנו את האחיינים שלי, ילד כבן שנתיים ותינוקת בת חודש, למדרגות הבניין, בתקווה שהפיצוץ יישמע רק בשמיים.
אני מוכנה להמשיך לסבול את המצב הזה, את הפחד, את הבהלה הטראומתית הנובעת מהתעוררות באמצע הלילה בהישמע האזעקה הנוראית, אם נדע שהם משלמים את המחיר. אין מחיר לחופש כשהוא קבוע, לא כשהוא זמני, וכמו שנוכחנו לדעת, הם מתקפלים לזמן קצר ושוב חוזרים חלילה, שלא נדבר על הישובים הקרובים יותר לעזה, שסובלים באופן קבוע ושיטתי מזה שנים וחיים חי פחד שלא ייתכנו במדינה כמו שלנו!

אז אני מקווה שראש הממשלה שלנו לא יאכזב אותנו, ויידע לעשות את הדבר הנכון לנו ולא לשאר המדינות, ושמי שפוגע בנו ישלם את המחיר, וכשאני אומרת מחיר - אני מדברת על המחיר הכבד ביותר שקיים, כי מספיק לראות ילד קטן מבועת בגלל האזעקה או הפיצוץ כדי להבין שאין דרך אחרת לחנך אותם, אלא ביד הקשה ביותר.

אנו, תושבי הדרום, אמיצים, ונמשיך להיות. נמשיך לרוץ למקלטים בכל פעם שהאזעקה תשמע, נמשיך לעשות הכול כדי לשמור על חיינו, נמשיך לעשות מיליון טלפונים בכל אזעקה כדי לברר על שלום אהובינו שאינם לצידנו באותו הרגע, נמשיך להישאר סגורים בבתים עד להודעה חדשה ולא משנה מה התוכניות הגדולות שתכננו למחר, כי החיים חשובים יותר. ואחדות העם? חשובה מכל. אז זה הזמן להביע תמיכה אמיתית ולא רק במילים או בהריסת מנהרה בעזה כתגובה לטילים.

אני מחזקת מכאן את כל תושבי הדרום שחיים תחת אש, חלק ממדינה גדולה שחי בפחד בגלל קבוצה חולנית שהחליטה שאדמתנו היא אדמתם, בכל מחיר. זה הזמן שהם יבינו וישננו: אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת! שום גראד לא יגרום לי לברוח למרכז ולהשאיר מאחוריי את כל אלה שמבחינתי הם אחיי ואחיותיי, על אף שאינם קשורים אליי בקשר דם. אף חמאסניק, לא יגרום לי לחפש לאן לברוח מכאן, כי זהו ביתי וזוהי משפחתי. אשדוד המאוחדת, וכל עוד אנו מאוחדים כעם, יש עלינו שמירה פרטית ואישית, לכל אחד מאיתנו, ע"י בורא עולם. זאת לא רק "כיפת ברזל" ששומרת עלינו, זאת גם הכיפה שאתם, גברים יקרים, אחיי היהודים, חובשים על ראשכם, שיש בכוחה לשמור עלינו מכל רע. אף תפילה אינה חוזרת ריקם, ה' מקשיב לכל קוראיו, לכל מי שקורא לו באמת.

איני יודעת מה יהיה המצב הביטחוני כאשר תקראו שורות אלה, יכול להיות שהכול כבר יירגע ויהיה מאחורינו ונמשיך בשגרה כאילו לא היה, בידיעה שבעוד חודש חודשיים או חצי שנה שוב נחזור לממ"דים, או שמא המתקפה הזאת תוביל אותנו לתקופה של לוחמה שאולי, סוף סוף, תוביל לאיזשהו פתרון.

 הימים האלה בד"כ נותנים לי מין כאפת מציאות שכזאת. כאפה שגורמת לי לחשוב עם עצמי ולשאול שאלות שכבר שאלתי בעבר, וזנחתי בצד, מבלי לענות עליהן. כשאתה מגיע למצב בו נשקפת סכנה לחייך, זה בדיוק הרגע בו אתה מתחיל להעריך את החיים. כל אזעקה מזכירה לי מה שקרה לי בזמן "עופרת יצוקה", כשהחלטתי ללכת לבקר את קברו של דודי היקר רחמים נעים ז"ל, שנפטר זמן קצר קודם לכן מהמחלה הארורה ובא לבקר אותי בחלום כמה ימים קודם לכן. הגעתי לבית הקברות שנמצא במושב שדה עוזיה וישבתי ליד קברו במשך 10 דקות. חזרתי לרכב כדי לנסוע הביתה ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אני כבר כאן, אלך לקבר של סבתא וסבא ז"ל...". ברגע שנשקתי לקבר של סבתי, נשמעה אזעקה. הייתי לבדי, בבית קברות, ללא שום מבנה להסתתר בו, איני יכולה לתאר לכם את הפחד שאחז בי באותו הרגע. אני בד"כ לא נלחצת מאזעקות, אבל עצם היותי לבד במקום שגם ככה גורם לי לפיק ברכיים, גרם לי לשקשק מפחד. רצתי לעמוד צמוד לקיר של מבנה שהיה במקום, מבנה נטוש ונעול. אמרתי בקול "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!", כעבור 30 שניות שמעתי שריקה ופיצוץ. חיכיתי כמה שניות נוספות והבטתי לכיוון החניה. ראיתי את הרכב שלי עומד שם בודד ושובל של עשן עולה מהכניסה לחניה, במרחק מטרים ספורים ממנו, וחשבתי לעצמי מה היה קורה אילולא הייתי הולכת לקבר של סבתי, הייתי עולה לרכב, הייתה נשמעת האזעקה והייתי עוצרת את הרכב בדיוק במקום בו נפל הטיל.

חזרתי הביתה בהלם, רעדו לי הרגליים ללא הפסקה, ובמשך ימים לאחר מכן, חשבתי ללא הרף על משמעות החיים, שיכולים להיקטע ברגע אחד.

אני שואלת את עצמי האם אנו באמת מעריכים את החיים שלנו? לא פעם ולא פעמיים בתקופה האחרונה ניסיתי למצוא דרך חדשה, שינוי, כיאה לבת מזל תאומים - בא לי שינוי! חיפשתי וחיפשתי... מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לעצמי להרגיש שאני באמת חיה? אני אוטוטו בת 27 ועוד לא הייתי בחו"ל. כן, אני יודעת, הזוי, אבל מעולם לא היה לי את הג'וק הזה עד לפני כמה חודשים, ועכשיו הוא מסרב לעזוב. אין דבר שבא לי יותר מלטוס לחו"ל, לראות עולם, לטייל, לקנות נעליים ורודות בניו יורק! אמרתי לעצמי: "יום עובר, ועוד יום, ואותה עבודה, וכל יום מרגיש כמו אתמול ושום דבר לא קורה", והנה הגיעו הטילים, ודברים התחילו לקרות, וכל מה שאנו רוצים זה לחזור לשגרה המשעממת שלנו... אז, אנחנו מתחילים להעריך את החיים. עכשיו, כשהפכנו לבני ערובה בביתנו, כשחושבים 5 פעמים לפני שנכנסים להתקלח, כשלא יוצאים מהבית כדי ללכת למכולת - למדנו להעריך את החיים שלנו.

אני יודעת שהלוחמה תירגע והחיים יחזרו לסדרם והופס, המחשבות והשאלות יחזרו, אני הרי תמיד משתעממת מהר, מכל דבר, מכל מצב, מכל מקום, זאת הסיבה שהחברים שלי הם אנשים כה מיוחדים, מוזרים וצבעוניים, שאף פעם לא משעמם איתם, וסביר להניח שכך גם יהיה הגבר שלי, אחרת זה לא ילך בינינו.

אז האם לקוות שהשגרה תחזור ולהסתפק בה? האם לחיות את החיים כמו שהם מבלי לחפש ריגושים וחוויות? בימים בהם השגרה חסרה, אני מתגעגעת אליה, אך ברגע שהיא חוזרת, אני מחפשת דרמות, עם עדיפות לדרמות קומיות, אני כ"כ אוהבת שיש במה להיזכר... יש בי מין פחד שאגיע לגיל מבוגר ולא יהיו לי מספיק זיכרונות, שהרי מה נשאר לנו בסופו של דבר אם לא זיכרונות?

אז בהחלט אפשר לומר שימי הלחימה הללו, שכוללים אזעקות מחרישות אוזניים שמעירות אותנו בבהלה בלילות, השכמות מוקדמות, פיצוצים חזקים, התקפות אמיצות של צה"ל ו"כיפת ברזל" אחת, שמצילה חיים, הוציאו אותנו מהשגרה. איך הצלחתי לברוח במחשבות מכל הלחץ הזה ולשאול את עצמי לאן אני רוצה להגיע? אולי הייתי זקוקה לאיזו זריקת אדרנלין כדי להחליט שהגיע הזמן להתחיל לחיות.

את החלומות האמיתיים שלנו, אף פעם לא קל להגשים. הם בד"כ דורשים ים של אומץ, לפעמים גם הרבה כסף (כמו מסע שופינג מטורף של נעליים ורודות בניו יורק, זה אולי נשמע שטחי אבל זה לגמרי חלום!) וגם את הכוח להתעלם לחלוטין ממה שאנשים חושבים או אומרים עליך, כי הרבה מהחלומות הכמוסים שלנו, נותרים כמוסים רק בגלל החשש ממה שאנשים יגידו על זה... אז פאק איט אול, תלכו עד הסוף עם החלומות שלכם, אני הולכת לעשות את זה עם החלומות הורודים שלי, גם אם זה אומר להתאמץ ולעבוד קשה כדי להגשים אותם וגם אם זה אומר שאצטרך לעשות את מה שאני הכי גרועה בו – לחכות בסבלנות. אומרים שהחיפזון מהשטן, אולי אחרי כמעט 27 שנה, הגיע הזמן שאפנים את זה... אז לחיי חלומות מתגשמים, אומץ, שגרה נעימה, חוויות, זיכרונות טובים, ריגושים, ניצחון של צה"ל ונעליים ורודות...