הסיפור של השבוע ילמד אתכם איך לעיתים אדם לוקח החלטה שפוגעת בכם, רק כי זאת הדרך היחידה מבחינתו להתקיים ושאין לו שום רצון לפגוע באף אחד, הוא בסה"כ רוצה לחיות בשלמות עם עצמו. זהו סיפורה של ש', שלמדה את הלקח על בשרה.

"הכרתי את מיכאל לפני 5 שנים, היום אני בת 24. הכרנו בשירות הצבאי המשותף שעשינו. תוך חודש מאז תחילת השירות המשותף שלנו הפכנו להיות החברים הכי טובים בעולם. מעולם לא הרגשתי כ"כ קרובה אל מישהו. הוא היה חבר אמיתי, חבר טוב. יודע להקשיב, יודע לייעץ, יודע לחבק כשצריך... היה בו משהו אחר משאר הגברים. היינו מדברים על הכול... כל היום ביחד בבסיס ולפעמים גם יוצאים לבלות ביחד, אבל היה ברור לשנינו שאנחנו רק ידידם ולא מעבר.

כעבור שנה הגיעה מישהי לבסיס שלי, שממש רצתה את מיכאל. היא לא ממש דאגה להסתיר את זה, כולם ידעו שהיא רוצה אותו, גם הוא. היא ניסתה להיות איתו בכל הזדמנות שהייתה לה ופתאום הבנתי שזה ממש מפריע לי, פתאום הבנתי שאני מקנאה בטירוף, שאין מצב שהוא יהיה עם מישהי אחרת מלבדי. פתאום הבנתי. הבנתי שאני מאוהבת בו. לא האמנתי שהתאהבתי בחבר הכי טוב שלי, לא ידעתי מה לעשות. החלטתי להמשיך כרגיל ובו זמנית לנסות ולבדוק מה הוא מרגיש כלפיי. כעבור שבוע מיכאל אמר שהוא צריך לדבר איתי לגבי עניין כלשהו... הייתי בלחץ מטורף! חיכיתי כבר לערב שנוכל לדבר והוא התקשר. הוא אמר שהוא צריך ממני טובה ענקית".

"מה הוא ביקש?", שאלתי. "הוא הסביר לי את המצב בבית שלו, שהוא מעולם לא הביא בחורה הביתה ושההורים שלו משגעים אותו, ואם לא יפריע לי לשחק את החברה שלו לזמן מה, כדי שההורים שלו ירדו ממנו. לא ידעתי מה לומר ואז הוא אמר משפט שחקוק לי היטב בזיכרון עד היום: 'אל תדאגי, זה לא שאנחנו באמת יחד, הרי אני ואת לעולם לא נוכל להיות זוג אמיתי' וצחק. נעלבתי, אני יודעת שלא היו לו כוונות רעות, אבל בגלל הרגש הכול הפך קיצוני וללא פרופורציות.

למרות כל הקושי שבדבר, הסכמתי לעזור לו... הסכמתי להיות החברה בכאילו של אהוב ליבי. הייתי הולכת אליו הביתה מדי פעם וההורים שלו היו מאוד מרוצים.

 עבר מעט זמן ולא עמדתי בלחץ יותר, סיפרתי לו על מה שאני מרגישה. הוא הקשיב, היה מעט בהלם כי בכל זאת מדובר בחברה הכי טובה שלו, אבל אז הוא הפתיע אותי ואמר שהוא רוצה שננסה להיות זוג. אין לך מושג איך הרגשתי... הייתי בעננים! הסכמתי כמובן והתחלנו מערכת יחסים. הייתי הכי מאושרת בעולם,  אבל הייתה לי בעיה אחת".

"מה הייתה הבעיה?", התעניינתי. "היינו כל הזמן ביחד, עושים קניות יחד, מדברים שעות, משחקים במחשב, אוכלים, ישנים... הרגשתי שהוא נהנה לעשות איתי הכל. הכל חוץ מסקס".

"מה ז"א?".

"היינו שוכבים מעט מאוד, והוא היה די מתחמק מזה. לא ידעתי אם משהו לא בסדר אצלי, אולי הוא לא נמשך אלי מספיק? אולי הוא איתי רק כדי לא לפגוע בי? הרבה מחשבות רצו לי בראש, לא ידעתי כבר מה לחשוב וגם לא ידעתי איך לדבר איתו על הנושא.

המשכנו ככה במשך שנה וחצי, לא יכולתי לעצור את זה כי כבר הייתי עמוק בתוך זה, מאוהבת בטירוף. הוא כל הזמן היה אומר לי שהוא מת עלי אבל מעולם לא הוציא את המילים: 'אני אוהב אותך' מהפה, ולמרות ש'מת עליך' זה גם משהו, זה משהו שאומרים לחברים טובים, לא לאהובים.

התחלתי לנסות להכניס כל מיני צעצועים לחיי המין שלנו, קניתי תלבושות ביזאריות ונועזות, חיפשתי דרכים קינקיות להדליק אותו, אך לא הרגשתי שהוא באמת מתרגש ממשהו. זה ממש אמלל אותי! זו תחושה נוראית שאהובך לא נמשך אליך או לא חושק בך. היינו עושים סקס רק כשאני יזמתי אותו, הוא מעולם לא נגע בי כדי לנסות לגרות אותי, רק חיבק כל הזמן. אבל לפעמים זה לא מספיק... ובכל זאת, העדפתי לסבול את זה ולהיות איתו מאשר לאבד אותו. את מבינה? למרות שבדיעבד אני מבינה שזו הייתה טעות...

אבל הכול השתנה כעבור מספר חודשים".

"מה קרה?", שאלתי בלחץ. "הוא ביקש שנפגש לדבר. הוא אמר לי שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול להמשיך, עם כל האהבה שלו אלי וכמה שאני חשובה לו, הוא פשוט לא יכול להמשיך... נשברתי, נשברתי לחתיכות... הוא אפילו לא אמר מה הסיבה, פשוט עזב אותי. נשברתי, אבל אני אשקר אם אומר שלא ראיתי את זה בא. תמיד הרגשתי שהרגש שלנו אחד לשנייה שונה, שהאהבה שלו אלי היא אחרת מהאהבה שלי אליו.

לא ידעתי מה לעשות, איך אני אמשיך מכאן? כבר התרגלתי לנוכחות שלו בחיים שלי, לא יכולתי לחיות בלעדיו. בשלב הזה כבר לא הייתי בצבא, התחלתי עבודה חדשה מעט זמן קודם לכן ופשוט לא יכולתי ללכת לעבודה. לא רציתי לצאת מהבית, לא נפגשתי עם חברות, לא ביליתי עם המשפחה. נכנסתי לבועה ולא היה אכפת לי מכלום. ניסיתי לדבר איתו מספר פעמים, אך לא היה זמין או לא ענה לטלפון, וגם אף פעם לא חזר אלי.

שנאתי אותו, כעסתי עליו, האשמתי אותו על שהרס לי את החיים ואיחלתי לו את הרע ביותר, כמו שאהבתי כך שנאתי אותו על מה שעשה לי.

הזמן חלף ולאט לאט הכאב התחיל לדעוך ולהעלם. אני ומיכאל ניתקנו כל קשר, שזו בעצם הדרך האמיתית לשכוח ולהתקדם הלאה. התחלתי עבודה חדשה ולימודים, פתחתי פרק חדש בחיים, הרגשתי כאילו התחלתי מאפס, ממש בניתי את עצמי מחדש.

עברו שנתיים מהפרידה שלי ממיכאל, לעולם לא שכחתי אותו, אך כבר לא חשבתי עליו בכל יום, כבר לא כל דבר הזכיר לי אותו, הזמן בהחלט עושה את שלו.

משעברו השנתיים האלו היה לנו טיול מהעבודה לחו"ל, והחלטתי לנסוע עם חברה מהעבודה שהפכה להיות חברה קרובה. עד אז מעולם לא הייתי בחו"ל, אז החלטתי שזה בדיוק הזמן והלכתי על זה.

הנופש התחיל מדהים, מזג אוויר משגע והרבה בחורים יפים התחילו איתי בכל מקום, גם ישראלים, אבל עדיין לא הרגשתי שאני מוכנה לקשר חדש, למרות שעברו שנתיים מאז מיכאל. כעבור יומיים, היינו בים בצהרי היום. לא רחוק מאיתנו ישבו קבוצה של אנשים, בחורים ובחורות, שדיברו בעברית. הבטתי עליהם, סתם ככה, וראיתי שאחת מהבחורות מסתכלת עלי. היא הייתה עם כובע גדול על הראש ולא ממש יכולתי לראות את פניה בבירור, לא הבנתי למה היא מביטה בי ככה, ניסיתי להתעלם, אך פתאום הבחנתי שהיא מנסה להסתתר. הבנתי שאנחנו כנראה מכירות או משהו כזה, אחרת איזו סיבה הייתה לה להתחבא ממני?".

"נכון, ולא הצלחת לזהות במי מדובר?".

"הפנים היו מעט מוכרות לי, אבל לא מישהי שאני יכולה לומר בביטחון שראיתי קודם, בעיקר כי לא ראיתי אותה ממש בבירור. שאלתי את החברה שהייתה איתי אם היא מכירה את הבחורה הזו, אולי היא ביקרה אצלנו במשרד, אולי משם אנחנו מכירות, אך היא לא זיהתה אותה.

חזרנו למלון, אכלנו ארוחת ערב ואחר כך יצאנו לאיזה בר מקומי. היה ממש כיף, נהניתי בטירוף, צחקתי בלי סוף, הכרתי לא מעט בחורים מעניינים ואטרקטיביים במיוחד, ובכל זאת, לא הפסקתי לחשוב על הבחורה ההיא מחוף הים, משהו בה לא עזב אותי... בסוף הערב חזרנו למלון ושנייה לפני שנכנסתי פנימה, שמעתי קול קורא לי מאחורה. הסתובבתי וזו הייתה היא, הבחורה מהים. התקרבתי אליה, היה די חשוך, כך שלא יכולתי לראות אותה בבירור ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה היא חיבקה אותי חזק. החיבוק הזה היה מוכר לי...".

"לא, אין מצב...".

"ידעתי שתפערי פה...", היא צחקה והמשיכה, "היא הפסיקה את החיבוק, הביטה אלי ואמרה לי: 'עכשיו את מבינה למה הייתי חייב להיפרד ממך? למה היה לי קשה לשכב איתך? כי את בחורה... ואם לא היית את, לא הייתי נוגע בך... הבטתי עליו אממ... עליה... עליו! בהלם מוחלט... זה היה מיכאל שלי שעשה ניתוח לשינוי מין. הוא עזב אותי ושבועיים מאוחר יותר טס לעשות את הניתוח בחו"ל".

"את עובדת עליי...".

"הלוואי... הוא הבין שהוא לא יכול להמשיך יותר איתי או עם כל בחורה אחרת וגם לא יכל לספר לי כי לא ידע איך. אם הייתי יודעת שזו הסיבה כשנפרדנו, לא הייתי סובלת כל כך... אבל לא ניסיתי להבין אותו, הייתי עסוקה בלסבול".

 חברים, מאחורי פעולה כואבת, ברוב המקרים, יש כוונה טובה כלשהי. תמיד תחשבו גם על הצד השני, לעיתים ההבנה מסדרת לנו הרבה דברים בראש, וכמובן, תחשבו גם על עצמכם ועשו הכול כדי להמשיך הלאה, זכרו, הזמן עושה את שלו. שבת שלום!