גילאון הוא חיה חברתית, לוחם בכל רמ"ח אבריו.
מרץ האליטיסטית, הייתה זקוקה לאנשים מסוגו - תושב אשדוד שיהיה לה כעלה תאנה לערוותה. עלה תאנה? כן! מנהיג? זו כבר חוצפה...
השבוע הוא העמיד את עצמו לבחירה על ראשות מפלגתו, אך היא בחרה ברוב קולות, את המובן מאליו מבחינתה, את זהבה גלאון, ממשיכת דרכם של שולמית אלוני, יוסי שריד ויוסי ביילין. את האישה שהגישה לבג"ץ אין ספור עתירות כנגד צה"ל ומפקדיו. 60% מחברי ועידת מרץ בחרו את מי שנתפסת בעיני "הלקוחות" של גילאון כנציגה הלא רשמית של העם הפלסטיני. מרץ בחרה יו"ר כיאה וכנאה למצביעיה.
גילאון מאשדוד מלכתחילה לא היה אמור להתמודד לכנסת במסגרת מפלגה מסוג זה, מפלגה שנתפסת בציבור הרחב כמי שחורטת על דגלה את דגל השלום כתכלית הכול.
מה הבעיה עם דגל השלום?
אז זהו, שהציבור רואה את מרץ כמי שתמכור הכול בתמורה להסכם שלום עם הפלסטינאים, והכוונה היא לא רק למכירת שטחים, אלא גם למכירה אידיאולוגית.
לא זו בלבד, בעיני רוב האוכלוסייה בישראל, התדמית של המפלגה היא אנטי ציונית, כמי שטובת העם הפלסטינאי לנגד עיניה לפני טובת אזרחיה.
לעומתה, אילן גילאון שקיבל 37% מקולות חברי הועידה, בזכות תמיכת חברי "השומר הצעיר" וחלק מחברי הקיבוצים, רואה בהסכם השלום כאמצעי לצדק חברתי עבור השכבות היותר חלשות באוכלוסיה, כלומר כסף ומשאבים שיתפנו מהשטחים ומהשקעות האדירות בביטחון, ינותבו לעיירות הפיתוח, לרווחה, לשיפור איכות החיים של תושבי המדינה ולצדק חברתי. גילאון רואה בהסכם השלום כאמצעי ולא כמטרה.
המחאה החברתית שפרצה לאחרונה הייתה עבורו כהגשמת חלום, כהכרזת העצמאות.
צעדתי לצידו בצעדת המחאה כשלחלוחית עוטפת את עיניו. זאת הייתה המחאה שמייצגת יותר מכל את תפיסת עולמו עליה הוא זועק מזה 25 שנה. חייכנו כלא מאמינים – העם אמר את דברנו.
נכון להיום, גילאון ושלי יחימוביץ הם חברי הכנסת המזוהים מכל עם הנושא החברתי.
גילאון היה גם חבר הכנסת היחיד במרץ שהצביע נגד תקציב ממשלת ברק, בטענה שהתקציב הוא אנטי-חברתי בצורה מובהקת.
גם כשמרץ הייתה בערב חברה בקואליציה, מי שסטה מהדרך החברתית, זכה לנחת לשונו של גילאון - בתגובה לקריאתו של ברק, לאחר פרסום דו"ח העוני: "לפתוח את המקררים", הגיב גלאון: "בשביל אמירות כאלה צריך טכנאי מקררים, לא ראש ממשלה".
אולם השבוע בחרה מרץ להניח בצד את הנושא החברתי לטובת זעקות נגד הכיבוש. מרץ המליכה עליה את מי שהקדישה את רוב חייה הציבוריים לנושא הפלשתיני וביתרת זמנה - לזכויות ההומואים והלסביות ואגב גם לקידום הנשים.
מרץ נתפסת מהיום כמי שתסכים למכור הכול, כולל הנושאים החברתיים בתמורה לזכויות העם הפלסטיני.

עובדתית, דווקא הציבור שאמור ליהנות יותר מכל מהפעילות הפוליטית/ חברתית של אילן גילאון, הוא בדיוק הציבור שמוקיע את מרץ מזה עשורים ורואה בה היום יותר מתמיד כמוקצה מחמת מיאוס.

אייך זה ייתכן? 
בכל מפלגה, ראש הרשימה קובע את פניה! הפנים החדשות-ישנות המובהקות של מרץ הם צפון תל-אביב/ שנקין, פנים אליטיסטיות שפונות אל השכבות היותר מבוססות של החברה. אלו  יוצרים נתק מוחלט בינם לבין אלו שאמורים ליהנות משינוי סדרי העדיפויות (השכבות ה"דפוקות" במדינה). נתק זה הולך ומעמיק עם כל התבטאות כנגד צבא הגנה לישראל. "הלקוחות" של גילאון רואים במרץ כמי שמדבררת את האויב. וכאן זה כבר קרע של ממש שלא ניתן לאיחוי.
אילן גילאון יכול היה להיות המנהיג שיעשה את השינוי התדמיתי של מרץ, האיש שיחבר את מרץ לעם השוכן מחוץ לגבולות צפון תל אביב בואכה הרצליה, האיש שיצור את החיבור בין הסכם שלום לצדק חברתי, את הקשר בין משאבי המלחמה לחינוך, בין ההשקעות בהתנחלויות להזנחה של עיירות הפיתוח, האיש שמדבר בגובה העיניים אך לא בשטחיות, בחספוס שיש בו חן, היה יודע להוציא אלפי צעירים ציוניים, יוצאי תנועת הנוער, חדורי התלהבות ומוטיבציה אל תוך השכונות ומשם לקלפי. להסביר לציבור רחב שהשמאל "לארג'" כלכלית, וזה טוב עבורם.
אולם המציאות היא שרוב חברי ועידת מרץ הם כפני יוסי שריד, שולמית אלוני, ביילין וזהבה גלאון, מייצגים בציבור הרחב את תרבות המשוררים ואומני הבימה, את השמאל שמניף בפנינו השכם וערב את דגל המסכנות הפלסטינאית אל מול רשעותם של הישראלים.
הנכים והמנוצלים של אילן גילאון הם לא כוס התה שלהם.
הם אומנם יביעו את הזדהותם כלפי החלשים בשיחות סלון... הנהגה??? עד כאן!

הערס האשכנזי מאשדוד, העמיד את עצמו לבחירה לראשות מרץ ולכאורה, למה לא?!
הרקורד שלו במפלגה מרשים מאוד: כבר בשנת 1986 הוא היה רכז נוער מרץ הראשון.
בשנת 1993 הוא רץ למועצת עיריית אשדוד מטעם מרץ והתמנה לתפקיד סגן ראש העיר.
בשנת 1999, שנה בה נבחר לכנסת מהמקום השמיני ברשימת מרץ.
הוא היה חבר בוועדות הכלכלה, הפנים ואיכות הסביבה זכויות הילד,ועדת הרעבודה, הרווחה והבריאות וכן הוועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים.
הוא העביר למעלה מ-15 חוקים ותיקונים לחוקים, ביניהם תי"טיפ" שהשאירו הסועדים.
גילאון פעל גם למען הרחבת חוק שוויון זכויות לנכים והכללת הפרק הדן בנגישות מבנים לנכים.
בפרימריז של מרץ בדצמבר 2008, הגיע גילאון למקום הראשון מבין המתמודדים ומוקם במקום השני ברשימת המפלגה לכנסת ה18 (כי לא התמודד על ההנהגה, רק על הסימפטיה). וכיום, כידוע, מכהן כיו"ר סיעת מרץ בכנסת ה-18.
אולם, למרות פעילותו והישגיו במפלגה וכח"כ, ההערכה של כותב שורות אלו, עוד טרם התחילו הבחירות, הייתה - כי מרץ לעולם לא תיתן לגילאון האשדודי לעמוד בראשותם. ולצערי לא טעיתי.

גילאון לאן?
מרץ החדשה-ישנה הולכת לקבורה פוליטית. היא תתמודד על קולותיהם של מצביעי חד"ש ורקח בעבר והמקסימום שלה יהיה 1-3 מנדטים ביום אביב. כלומר, כדי שגילאון ימשיך לכהן כחבר כנסת מטעמה, הוא יהיה חייב להיבחר למקום הראשון בפריימריס, מקסימום שני. וזה לא יהיה פשוט מול קבוצת זהבה שתרצה לצידה חבר/ים בדמותה.
גם אם גילאון יבחר, השפעתו בתחומים הנוגעים לליבו תהיה מינורית אל מול צווחות הכיבוש של המנהיגה החדשה.
אם אילן גילאון היה משכיל להצטרף למפלגה סוציאל דמוקרטית כמו מפלגת העבודה של יחימוביץ למשל... הוא (יחד עם פעילים רבים שהיו מצטרפים אליו בטירוף לתנועה חברתית, אך לעולם לא למרץ) היה יכול להביא את עצמו לידי ביטוי באופן משמעותי.
הדי המחאה החברתית עדיין מהדהדים, אולם מרץ בבחירות הבאות, תמשיך לקדש את עצמה על הסכם שלום ועל פסילת אחרים שלא חושבים כמוה (מה קורה כשעדין אין שלום? המדינה בהפסקה???).
מפלגה חברתית אם וכשתקום או מפלגת העבודה של שלי יחימוביץ, תתאים ככפפה ליד של גילאון ושל פעיליו - יחדיו הם יוכלו  לקדם את מה שהוא מאמין ואת מה שהוא לחם וחלם במשך 25 שנה.
גילאון, לטעמי, ראוי להיות מוביל חברתי בכנסת ישראל. מרץ של זהבה גלאון - לא ראויה לו.
או במילים אחרות – גילאון כן – מרץ לא. ויפה שעה אחת קודם.