האחת שלי
גולן החוקר
18.07.11 / 17:21
להאזנה לתוכן:
השבוע ב"מי-טל על הבר", מי-טל מביאה לכם את סיפורו של אריק, בחור ששילם מחיר יקר על מעידה חד פעמית ומיותרת.. בואו ללמוד מנסיונם המר של אחרים!
מישהו כתב שנעלו את השער לאושר, תחת סוגר ובריח, יש שם גם אינטרקום ומערכת קולית שבה יש לומר את הסיסמא כדי להיכנס, הסיסמא אותה כולם יודעים אך היא סיסמא פרטית לכל אחד- הרי את מקודשת לי.
מצאתי את עצמי יושבת מול המשפט הזה ותוהה: האם אשיג את האושר במלואו רק אחרי שאתחתן? אנחנו חיים את כל חיינו במרדף, המרדף להשגת היעדים, להגשמת החלומות, המרדף אחר ההישרדות היומיומית, המרדף אחר האושר הזה, שכולנו חולמים עליו.
השאלה הנשאלת היא, האם כשחיים בחברה בה החוקים כה ברורים ומקובעים, לפיהם על כל אדם בין הגילאים 25-30 להתחתן ולהקים בית, אין דרך אחרת להיות מאושר?
שלא תבינו לא נכון, אני בעד חתונה ואני מייחלת ליום בו אמצא את הגבר של חיי ואתחתן איתו, אך האם עד שזה יקרה, לא אדע אושר מהו?
יום הולדתי ה 24, לפני כשנתיים, היה היום בו קיבלתי לידי את הספר שלי, זה היה ללא ספק אחד הימים המאושרים בחיי, הגשמתי חלום עליו חלמתי עוד מילדות, הרגשתי שאני על פסגת העולם, הייתי גאה בעצמי על זה שלקחתי את החלום הזה בשתי ידיים, אזרתי אומץ, על אף הסיכונים וההשקעה הכספית, והגשמתי אותו, עד הסוף!
ביום בו המדור שלי פורסם בפעם הראשונה בעיתון הייתי מאושרת כ"כ, עוד חלום אחד שהתגשם, היום בו נכחתי בלידתו של האחיין שלי וראיתי אותו מגיח אל העולם היה אחד הרגעים המאושרים שקשה מאוד להתעלות עליהם. כשאדם עובד בעבודת החלומות שלו, קם כל בוקר בחיוך ונהנה ממה שהוא עושה, כל יום, האם הוא לא אדם מאושר? אני מסרבת לקבל את העובדה שרק כאשר יהיה לי בן זוג אוכל להיות מאושרת באמת, ובחברה בה מסתכלים על בחורה בת 26 שאין לה בן זוג במין מבט מרחם ואומרים לה פעם אחר פעם: "לא נורא, הוא יגיע בע"ה", לא נותר לי אלא להילחם עד זוב דם ולהתעקש עד העצם כדי להישאר אני, כמו שאני, ולהישאר עם עצמי-
ויודעים מה? זה לא נורא כ"כ.
אז נכון, אני כן רוצה זוגיות טובה, רוצה שיגיע האחד, אך אני מסתכלת אחורה על חיי, שברובם הייתי רווקה, ועם יד על הלב- כמה באמת סבלתי מזה? נכון, כשאני רואה את כל הסביבה שלי עם בני זוג, אוהבים ומאושרים, אז כן, אני רוצה גם, אבל זה לא אומר שאני אמורה להיכנס מזה לדיכאון, כמו לכל דבר אחר בחיים, גם לזיווג יש את הזמן שלו ובעניין הזה אין לנו מה לעשות מלבד לפתוח את הלב והראש, לסמוך על בורא עולם שישלח לנו את המיוחל בזמן שהוא אמור להגיע ופשוט לחיות- הכי טוב שאפשר.
אני מביטה על עצמי בראי ורואה בחורה בת 26 שאמנם חוותה לא מעט, בעיקר בענייני הלב, אך מה באמת עשיתי בחיים? תאמינו שאף פעם לא טסתי לחו"ל? אף פעם! לא יצא, תמיד עבדתי, למדתי וכו'..
והיום אני מבינה שלעולם הזה יש כ"כ הרבה מה להציע לי שזוגיות זה לא הכל, שכל מה שעליי לעשות זה למצוא את נקודת האושר שלי, למצוא את המקום בו אני שמחה ומסופקת ממה שאני עושה ומכל מה שסביבי וזהו, מישהו כתב: 'מה ששלך, יגיע עד אליך', אז מה יש לדאוג? ואתם הרי יודעים כמה אלוקים אוהב אתכם, אז תנו לו קצת קרדיט..
אם עוד לא מצאתם אהבה, תעשו הכל כדי למלא את חייכם בדברים טובים, תהיו במקומות יפים, שעושים לכם טוב, תבלו, תכירו אנשים, תשמחו, תצחקו, תלמדו, תחוו וכמובן- תתפללו, האושר כבר כאן, והוא אינו תלוי בדבר מלבד זה שתתעורר בבוקר.
אז קמתי בבוקר, עם חיוך גדול על הפנים, והחלטתי שהיום יהיה לי יום טוב! וכך היה.
הלכתי למסיבת יומולדת בגג ואח"כ נסעתי עם בת דודי טלי למסיבת היפ הופ בת"א (מתה על מוזיקה שחורה).
אז לבשתי חצאית שחורה וגופיה ורודה שמסתדרת בול עם השיער הורוד החדש שלי, איפור עדין וכמה נקודות שחורות מתחת לעין, עקבים ורודים ואני בדרך לתל אביב עם האחת והיחידה.
אני לא נוהגת לצאת לאיזור ת"א, לא מכירה שם מקומות אך בטוח מתחברת לאוירה, עם כל המוזרויות שלי, החיצוניות והפנימיות.
נכנסנו למקום, אנשים מכל הסוגים, רקדנים כהי עור עם בגדי ראפרים מגניבים לחלוטין, רוקדים את עצמותיהם החוצה, אני נהנית רק מלהסתכל ותוך כמה דקות מצאנו את עצמנו במרכז הרחבה, מפזזות כאילו אין מחר.
הערב היה להיט וב 4 בבוקר אני בדרך הביתה, מה שלא קורה הרבה מאז שכל הסביבה שלי התחילו להתבגר ולהיות רציניים במערכות יחסים שלהם, שהחליפו את הבילויים המשותפים שהיו לנו.
אני מגיעה לבניין ורואה בחור יושב במדרגות ומחכה.
4 בבוקר, מעט חששתי לעבור לידו אך כטריפולטאית אמיצה עשיתי זאת! עברתי לידו, הוא הביט עליי ואני עליו והמשכתי ללכת.
אחרי כמה צעדים הוא קרא לעברי: "מי-טל על הבר לא?" "כן" חייכתי והמשכתי ללכת.. בכל זאת 4 בבוקר.. "אני חולם לפגוש אותך כבר מלא זמן! קורא את המדור שלך בקביעות ויש לי סיפור שאת נופלת..".
אחרי משפט כזה, שאשר אדישה?
התיישבתי לידו, הוצאתי סיגריה מהתיק ואחרי שהציג את עצמו (אריק, בן 27), הבערתי את הסיגריה והקשבתי.
"את יודעת, כל פעם שאני קורא אני אומר לעצמי:' אין סיכוי שזה סיפור אמיתי! זה נשמע כ"כ לא הגיוני ומה הסיכויים שזה יקרה ואז.. חויתי על בשרי את הסיפור שגרם לי להאמין שאנשים אכן חווים דברים הזויים.
לפני יותר משנה הכרתי את שלי במקום העבודה שלי. שלי הייתה בחורה מהסרטים, נראתה מיליון דולר, מגניבה, זורמת, מצחיקה, לא קנאית, לא חולת שליטה, אהבתי את זה בה.. כעבור מס' דייטים, חיכיתי שהיא כבר תגיד את המילים: 'אנחנו צריכים לדבר' ואז תעשה איתי את שיחת 'יחסינו לאן'..
כמו כל הבחורות שמפחדות להיות בקשר לא מוגדר אבל היא.. לא הוציאה על זה מילה, מה שגרם בעצם לזה שאני זה שהתחיל לשאול את עצמו שאלות, האם יכול להיות שהיא לא רוצה להתחייב אליי בכלל? שהיא נפגשת במקביל עם אחרים? לא מתאים לי, החלטתי לדבר איתה על הנושא.
אחרי שיחה קצרה וממוקדת החלטנו שננסה את המונוגמיה.. בלי אנשים אחרים, רק אני והיא. הייתי מאושר איתה, היא הסבה לי נחת ועם זאת ים של אנרגיות, לא הייתי יישן בלילות בגללה! מההתרגשות של לפגוש בה ביום שלמחרת, מהתחושה שהיא שלי, מההכרה שהנה- סוף סוף היא הגיעה, האחת. הזמן חלף, היינו כבר חצי שנה ביחד והייתה לנו מריבה גדולה על זה שיש לה ידידים שלא מצאו חן בעיניי.
שלי הייתה בחורה מאוד מחוזרת, תמיד, ולמרות שידעתי שהיא שומרת לי אמונים ובאמת שסמכתי עליה, רק שלא סמכתי על כל הגברים האלה שמקיפים אותה ואני אהיה כנה- פחדתי שיגיע מישהו שיהיה טוב ממני, יפה ממני או עשיר ממני, שיקנה אותה".
"ברור לך שזאת שטות מוחלטת נכון? תחשוב ככה, ויתייחסו אליך ככה". "כן, היום אני כבר יודע את זה, אבל מרוב שאהבתי אותה הפכתי לקצת חסר ביטחון, היה בי פחד מטורף לאבד אותה, לא הייתי מוכן לזה בשום צורה, לא יכולתי לוותר עליה או לחיות בלעדיה.
אז המריבה הקשה שהייתה לנו, בה היא סירבה בכל תוקף להתנתק מהידידים שלה, הובילה אותנו לנתק של יומיים ואני, שהייתי כעוס ופגוע, החלטתי לצאת עם החבר'ה, לשתות את עצמי לדעת ואולי כך להפסיק לחשוב, ולו רק לשעה שעתיים.
אז זהו.. שהשעה שעתיים הפכו ללילה שלם של שכרות מטורפת שאין לי מושג איך הגעתי הביתה ונכנסתי למיטה, ויותר מזה- אין לי מושג איך קרה שהתעוררתי עם בחורה זרה במיטה שלי. קמתי הפוך כולי, עם האנגאובר מטורף ובחורה שאפילו לא מוכרת לי, עירומה כביום היוולדה, שוכבת לצידי.
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שלי, מה קורה איתה ואם הכל בסדר איתה, פתחתי את הנייד וראיתי שהיא לא התקשרה ולא סימסה. הערתי את הבחורה שלצידי ושאלתי אותה מה קרה אתמול.. היא סיפרה לי שהכרנו במסיבה, שבילינו את כל הלילה יחד, שהיא החזירה אותי הביתה ובגלל שמאוד התעקשתי היא גם עלתה ושכבנו.
לא זוכר כלום! כלום! איך לעזאזל תפקדתי במיטה בכלל?!
היא קמה, השאירה את מספר הטלפון שלה ליד המיטה והתקדמה לכיוון היציאה של החדר, היא פותחת את הדלת ושלי עומדת מולה, עם דמעות בעיניים.
היא כנראה הגיעה לדבר איתי והנה בחורה יוצאת מהחדר שלי בבוקר.. היא הסתובבה וברחה.
רדפתי אחריה, אף לא הצלחתי לעצור אותה. עשיתי הכל כדי לדבר איתה אך כלום. חודש מאוחר יותר, כשכבר הייתי שבר כלי היא התקשרה וביקשה שנדבר, אמרה שהיא מוכנה לתת לזה עוד צ'אנס כי היא באמת אוהבת אותי ושהיא סולחת לי, רק במידה ואישבע לה שזה לא יקרה יותר. נשבעתי, ברור! הייתי כה מאושר! חזרנו, הכל היה על מי מנוחות עד שהתחלתי לקבל מכתבים מוזרים בדואר, פתקים מוזרים חיכו לי על השמשה של הרכב, כמו: 'אתה הגבר של חיי' או 'לא אסלח לך לעולם'.
בתחילה חשבתי ששלי עדיין כועסת על מה שהיה אך הסתבר שזאת לא היא כאשר היא באה לישון איתי בלילה ובבוקר חיכה לי פתק נוסף על השמשה.. והפעם בתוספת שריטות על הרכב.
באותו לילה, כשכבר אכלתי כ"כ הרבה סרטים, דפיקה בדלת, זאת הייתה הבחורה ההיא ששכבתי איתה אחרי המסיבה.. היא ובטן גדולה יחד איתה". "לא נכון..." "היא נכנסה להריון ממני וכבר הספיקה לגדל בטן.. מה שאומר שהפלה לא באה בחשבון ומה אני עושה עכשיו.. לעזאזל!?!
כשאמרתי לה שאני לא מתכוון לגדל את הילד היא נשבעה שאשלם על זה ונעלמה.
חודש לאחר מכן אני מקבל מכתב מעורך דין עם תביעת מזונות ומי פותח את הדלת לדוור שהביא את המכתב..? שלי! היא רואה שזה ממוען אליי ואנחנו, שלא הסתרנו דבר האחד מהשנייה, פתחה אותו וקראה, קראה ולא האמינה. בהתחלה היא צחקה, חשבה שזאת בדיחה אבל כשראתה את העור שלי הופך לבהיר וחיוור כשראיתי את המכתב היא הבינה שזה רציני.
שלי עזבה אותי והיום אני אבא לילד שהוא אכן שלי, ביצענו בדיקת אבהות. האמא של הילד, מהסטוץ החד פעמי הזה, היא בחורה שאני לא מסוגל לבלות במחיצתה יותר מ 10 דקות, נוראית פשוט, אך כנראה שזה העונש שלי..
זה לא משנה שהייתי שיכור, הייתי צריך לזכור שאני עושה שטויות כשאני שותה ובמקום לאבד את הראש, הייתי צריך לשמור על הדבר הכי יפה שהיה לי בחיים, איבדתי את אהבת חיי בגלל סטוץ מסריח! אסור, פשוט אסור לבגוד!"
אני יודעת שכתבתי סיפור כזה בעבר, אך הכאב שלו כ"כ נגע לליבי ומוסר השכל כ"כ חשוב בעיניי, שהייתי חייבת לכתוב את זה, אז חבר'ה, די לבגוד! המחיר כבד מדי. שבת שלום. לתגובות ופניות
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
