זה היה ללא ספק אחד החגים הכיפיים אם לא ה..! אחרי אינסוף נקיונות, לחץ, קניות, בישולים, תכניות, דאגות ובלגאן, הגיע לו ערב החג המיוחל, בו כולנו ישבנו מסביב לשולחן, מותשים עם הלשון בחוץ, ומחייכים כאילו כבשנו את האוורסט.. זהו זה, נגמרה המלחמה. את החג ביליתי, איך לא, בחברת משפחתי הנהדרת, שבכל חג גורמת לי להרים ראשי מעלה ולהודות לבורא עולם על שבירך אותי באנשים כה נפלאים, חמים ומיוחדים, שבלעדיהם לא הייתי מי שאני היום. בחול המועד לקחתי יומיים חופש מהעבודה וחיכיתי בכל מאודי לחופש הזה, ממש כמו לצאת מעבדות לחירות. הגיע לו החופש ואני מוצאת את עצמי חסרת מעש וחסרת חברות שיחגגו איתי את עצם העובדה שאני סוף סוף בחופש ביום שישי, מה שלא קרה אף לא פעם אחת בחצי שנה האחרונה. אחרי מס' טלפונים ומס' אסמסים, מצאתי את עצמי יושבת בחדרי וחושבת.. האם יכול להיות שאין לי עם מי לבלות את החופש שלי? בעבר, בימים כאלה הבדידות הייתה הורגת אותי אבל בעיקר מבחינת היעדר בן זוג. היום, מה שהציק לי יותר מהכל זה שכל החברות שלי עסוקות עד מעל הראש בזוגיות שלהן, עד כדי כך, שלא הצלחתי לארגן איתן ולו כמה רגעים בימי החופש שלי. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי: האם זוגיות תופסת מקום כזה גדול בחיינו, עד כדי כך שנשים בצד את כל האנשים שהיו שם שנים לפני שבן הזוג הגיע? מבלי כוונה רעה, ברגע שלכל החברות שלך יש בן זוג, את רואה איך הן הופכות להיות בדיוק מה שהן אמרו שהן לעולם לא תהיינה. ככה זה. ביום אחד אנו שמים את בן הזוג במקום הראשון וברוב המקרים מעדיפים לבלות איתו את הזמן מאשר עם אנשים שבילינו איתם את רוב השנים שקדמו להגעתו לעולמנו. רגע לפני שיצאתי בהצהרות ניסיתי להבין כיצד אני בעצמי פועלת כשיש לי בן זוג, האם גם אני כזאת? האם גם אני מתרחקת, שלא במכוון, מחבריי הקרובים בעקבות כניסתו של האדם החדש הזה לחיי ולחדרי ליבי? אז אני יודעת, כשמתאהבים נהיים קצת עיוורים, לתקופה מסוימת בכל אופן, ועצם העובדה שכשאתה מבלה זמן במחיצת אהוב ליבך אתה מרגיש מין תחושת ריחוף בלתי ניתנת לתיאור וכל מה שאתה רוצה זה רק להמשיך להרגיש את זה, אתה מתמכר לזה ורוצה בזה יותר ויותר, מבחינתך בכל יום בכל שעה, זה מה שמבדיל את האדם הזה מאנשים אחרים שנמצאים כבר שנים בחייך, אליהם כבר התרגלת. אז אחרי שחשבתי על זה לעומק וחזרתי מעט אחורה בזמן בעזרת ריכוז גבוה וממוקד, הבנתי שגם אני הייתי כזאת בעבר, גם אני איבדתי מעט את עצמי בתוך הזוגיות שהייתה לי, אבל מה שבטוח- הזוגיות האחרונה והקצרה שהייתה לי, לימדה אותי כ"כ הרבה, ובעיקר- שהבחור אותו אני אוהבת אמנם חשוב ויקר ואני צריכה להשקיע בזוגיות כדי שהיא תצליח, אבל היי, הוא חלק מחיי 5 דק', החברים שלי חלק מחיי כבר שנים.. אז אל לי לקחת אותם כמובן מאליו, שהרי ברגעים הכי קשים הם היו שם, חוו איתי חוויות יפות, קשות, מצחיקות, גדלו והתבגרו יחד איתי, ואין שום סיבה שבעולם שבעקבות אהבה חדשה אני אתרחק מאנשים כה חשובים. כל החכמה היא לדעת לארגן את הזמן ואת המקום בליבך בצורה ראויה, לפיה כל אחד מקבל את המקום המגיע לו, אותו הוא הרוויח ביושר. אז נניח שהכרתי בחור והוא מדהים ורגיש ומיוחד, וכיף לי בחברתו בטירוף, אבל האם זאת סיבה מספיק טובה לשכוח מכל השאר כמעט לחלוטין ולהעדיף לבלות כל זמן פנוי שיש לי רק איתו? בואו ניכנס לפרופורציות, חברים, מה נהיה?! ממתי הפכנו להיות כאלה תלויי אהבה שכאשר היא מגיעה אנחנו שוכחים שחיינו נהדר בכל השנים שלפניה? אתם מכירים אותי, אני בעד אהבה, תמיד הייתי, אני קיטשית למות, אבל השנים והניסיון לימדו אותי שברגע שמגיע בן זוג חדש לחיי ואני מגיעה לתחושת האופוריה הנהדרת הזאת, אני מיד צריכה לתת לעצמי שתי סטירות כדי לזכור שאמנם אני הולכת בדרך חדשה, אך גם אליה הגעתי מאיפשהו, ואף פעם אל תשכחו מאין באתם, כי מהמקומות האלה צמחתם להיות אתם.
אז בסיפור השבוע קפצנו רמה אחת קדימה.. הופתעתי מהסיפורים שאני שומעת בארבע השנים האחרונות, מחלק יותר, מחלק פחות וסיפור השבוע בהחלט שייך לחלק של היותר! באחת מימי חול המועד הלכתי עם חברי הטוב אושר לאחד הדברים שאני הכי חסרת סבלנית אליו- שופינג, אבל אושר מבקש, שאני אסרב...? אז בעודי נסחבת אחריו ברחבי הקניון מחנות לחנות והוא משתולל לו ללא לאות ועובד מחנות בגדים לנעליים לרהיטים.. נתקלתי במכרה רחוקה שלי. עצרנו לשיחת חולין קצרה והיא הכירה לי את חברתה שהתרגשה לפגוש אותי, בעקבות היותה קוראת אדוקה של "מי-טל על הבר". היא התעקשה שנקבע לקפה ואכן כך היה. יום למחרת, אחרי מסע שופינג נוסף עם אושר שלי, פגשתי אותה בבית קפה בעיר. וכך היה: "אני אמנם בת 32" היא אומרת במבט מלא משמעות ומוסיפה "אך בנפשי מרגישה כמו בת 50 כי את החוויה הזאת לא הייתי צופה גם אם היו אומרים לי שזה יקרה. הייתי בת 25 כשהכרתי את עוז. עוז היה אהבת חיי הגדולה ביותר. הקשר בינינו התחיל בחברות טובה, היו לי תהיות לגבי זהותו המינית אך כשהתנשקנו בפעם הראשונה הסרתי כל תהיה מליבי והבנתי שהוא סטרייט לחלוטין. במהרה הפכנו לזוג מין המניין, היינו מאושרים כ"כ.. לחבר הכי טוב של עוז קראו נתי. נתי היה עלם חמודות, בחור מקסים וטוב לב, מלא חוש הומור וחום, חבר אמיתי. הם גדלו יחד מילדות ועברו המון ביחד. שמחתי שהוא החבר הכי טוב שלו, אהבתי אותו מאוד וסמכתי עליו בעיניים עצומות. ידעתי שהוא תמיד יהיה שם בשביל עוז, לא משנה מה, ובכל מצב.. רק לא תיארתי עד כמה בכל מצב. כעבור שנה של זוגיות עוז הציע לי נישואין. הייתי כ"כ מאושרת.. פשוט פסגת האושר. חודש מאוחר יותר נתי הכיר מישהי, חודשיים לאחר מכן הוא הציע לה נישואין. כן, זה היה מהר מהרגיל אבל לטענתו הרגיש נכון, שניהם מאוד רצו ילדים. נתי ועוז היו בלתי נפרדים, ממש צמד חמד, גם אחרי ששניהם נישאו בילינו את רוב הזמן ביחד. הייתה לי בעיה קטנה אחת עם עוז. על אף שהוא היה החבר הכי טוב שלי ובעל מדהים, היינו שוכבים רק כדי לעשות ילדים, או כך זה היה נראה מצידו לפחות, אני רציתי יותר, הוא פחות. זה דיי פגע באגו שלי, והאמת שזה גם קצת הפחיד אותי, חששתי שמא הוא לא נמשך אליי כמו פעם, למרות שגם בעבר היינו יותר חברים מאשר מאהבים, אבל אהבנו מאוד. חודשיים מאוחר יותר נכנסתי להריון, היינו הכי מאושרים בעולם.. שנינו כ"כ חיכינו לילד. ואז הגיע היום אותו לעולם לא אשכח.. זה היה כשהייתי בתחילת חודש שלישי להריון.. אחרי תקופת בחילות קשה במיוחד, סבלתי נורא מההריון, אבל עברתי את זה באהבה, כמה שרק יכולתי. עוז תמך ועזר כמה שרק יכל. בקיצור, זה היה יום חורף קפוא, ממש אמצע פברואר, טמפרטורה נמוכה, בחוץ גשמים מטורפים ורוחות חזקות במיוחד.. אני הייתי בעבודה ועוז בדיוק סיים משמרת לילה. מאחר ומתחילת ההריון לא שכבנו, אני ועוז, החלטתי להפתיע אותו ולקחת אותו לאיזה צימר, כדי שהרומנטיקה והתשוקה תישאר, צריך לעבוד על זה, להשקיע.. וזה מה שעשיתי. אז הלכתי כביכול לעבודה כרגיל בבוקר, והזמנתי לנו מקום בספא מפואר ויקר במיוחד, הכולל בתוכו מסאג'ים מפנקים, סאונה, ג'קוזי זוגי, אורחת צהריים עשירה וסוויטה שכולה לרשותנו למס' שעות. מקום רומנטי שאין דברים כאלה.. דיברתי עם אשתו של נתי, היא התלהבה מהרעיון והחליטה להפתיע את נתי באותה צורה, ככה יצא שלקחנו 2 סוויטות כדי שניסע יחד. אחרי כל הארגונים והטלפונים ותוכניות פעולה של מהנדס בנאס"א כדי שהם לא יחשדו בדבר, יצאתי מהעבודה הביתה בשעה מוקדמת מהרגיל. נהגתי בגשם שבקושי איפשר לי לראות את הכביש והגעתי הביתה כשאני נוטפת מים.. הדלת לא הייתה נעולה. נכנסתי פנימה ומצאתי את עוז ונתי יישנים במיטה שלנו. הם כנראה חזרו יחד מהעבודה, חשבתי לעצמי, ונשפכו לישון.. סגרתי עליהם את הדלת, נכנסתי להתקלח ולהתלבש במהירות, הכנתי לנו תיק עם דברים לספא, ונרדמתי בסלון.. כעבור שעה לערך, אני מתעוררת לקולות מוזרים.. בהתחלה הייתי בטוחה שאני חולמת.. אך כשהתעוררתי הם המשיכו. הלכגתי לחדר השינה בתמימות פתחתי את הדלת ושם הם היו, נתי ועוז שלי, שוכבים".
"לא, רגע רגע, עצרי הכל, מה אמרת עכשיו?"
"כן כן, מה ששמעת.. עוז ונתי, בעלי וחברו הטוב ביותר באמצע אקט מיני. אין דרך אחרת להגיד את זה מלבד.. להגיד את זה! הם קפצו מהמיטה ברגע שראו אותי, אחרי שנייה של קיפאון מוחלט הסתובבתי ויצאתי מהבית. רצתי החוצה, המומה, מבוהלת, עוז רץ אחריי, נפלתי במדרגות ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי בבי"ח.. לקח לי כמה רגעים להבין מה קורה איתי. ראיתי את עוז יושב ליד מיטתי ואת ההורים שלי.. לא יכולתי להסתכל עליו.. אמא שלי אחזה בידי ובכתה. לא הבנתי מה קורה.. ואז סיפרו לי שאיבדתי את העובר.. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.. ביקשתי שייקחו את עוז משם, מבלי לתת הסברים. אשתו של נתי הגיעה כמה דק' לאחר מכן לבקר אותי וסיפרתי לה הכל. ישבנו שתינו ובכינו כמו ילדות קטנות. לא ויתרתי. רציתי תשובות אבל הייתי שבורה, מרוסקת, איבדתי את הילד שלי..! אחרי שהבראתי, חזרתי לבית הוריי, החפצים שלי כבר חיכו לי שם, אשתו של נתי כבר ארזה לי הכל. נפגשתי עם עוז בבית קפה, לאחר שהוא התעקש ונורא והאמת..? הייתי חייבת לשמוע מה שיש לו לומר, ולו רק כדי לא לצאת מדעתי. אחרי התנצלות עמוקה הוא סיפר לי שהוא ונתי דו מיניים שתמיד אהבו אחד את השני, אך החליט להתחתן כדי להביא ילדים ובמקביל לא הצליחו לוותר על האהבה ביניהם. איחלתי לו בהצלחה והלכתי משם שבורה לרסיסים. לפני רגע הייתי אשת איש וכבר אמא לעובר שבבטני.. ועכשיו אני חסרת כל. לקח לי קצת זמן אבל הבנתי שהכל לטובה וגם זה שאיבדתי את הילד, שאביו בגד בי עם גבר, כנראה היה אמור לקרות, אבל בתוכי אני יודעת שיש פצע, פצע אהבה שלעולם לא יגליד.