ידוע שבשעה שעמדו בני ישראל לצאת ממצרים, משה רבינו לקח את עצמות יוסף, ודאג להעלות אותם מהיאור, כדי שיביאו אותם לקבורה בארץ ישראל. ואמרו חז"ל (סוטה י"ג) תנו רבנן, בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר (משלי י') חכם לב יקח מצוות. אמר הקב"ה למשה, עליך נתקיים חכם לב יקח מצוות. יוסף היה חייב לאביו לקוברו מפני שהוא בנו, ואתה לא בנו ולא בן בנו, ולא היית חייב לעסוק בו וקברת אותו. וכן אני שאיני חייב לבריה, אני מטפל בך ואקברך.

 

וקשה, מדוע רק על משה רבנו נקרא הפסוק חכם לב יקח מצוות, הרי גם בני ישראל כשבזזו את המצרים עשו מצוה, שקיימו את ציווי הקב"ה "ושאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות", ומדוע עליהם לא נקרא הפסוק חכם לב יקח מצוות?

 

ונראה לפרש, שאמנם הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, שאחרי העינוי והסבל של בני ישראל במצרים יצאו ברכוש גדול, אין הכוונה רק לרכוש גשמי, לעושר גדול ולנכסים מרובים. אלא הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו שבניו יצאו גם ברכוש גדול, הכוונה גם לרכוש רוחני גדול, ושאחרי השעבוד יזכו למעלות נפש גדולות ועצומות, עם קנינים רוחניים באמונה ובטחון ואהבת הבורא ומצוותיו. והן אמת, שעיקר ההבטחה של הקב"ה היתה לעושר רוחני, ולא לעושר גשמי, כי איזה ערך יש לנכסים גשמיים לעומת נכסי וקניני רוח.

 

אכן בני ישראל קיימו את החלק הגשמי של הבטחת הקב"ה, שיצאו ברכוש גדול, והתאמצו לאסוף משכניהם זהב וכסף לרוב עד שעשו את מצרים  כמצולה שאין בה דגים. ומאידך משה רבינו שהיה "חכם לב", הלך לאסוף מצוות והתעסק בארונו של יוסף, ולא עסק בביזת מצרים, כיוון שהבין וידע שההבטחה לצאת ברכוש גדול, מתקיימת גם בקנינים וברכוש רוחני, וגם ברכוש כזה תנוח דעתו של אברהם אבינו על ההבטחה שאמר לו הקב"ה בברית בין הבתרים. ומשום כך קרא הקב"ה למשה רבינו 'חכם לב', כיוון שהבין בליבו מהו הטוב ביותר שיש לעשות, וחכמתו עמדה לו להיות השליח הנאמן, שעל ידו יקיים הקב"ה את ההבטחה שהבטיח לאברהם אבינו בקנינים הרוחניים.

 

והנה אמרו חז"ל (שמות רבה מ"ו) על הפסוק (שמות ל"ג) "פסל לך" שני לוחות אבנים, הפסולת שלך, משם העשיר משה. אמר הקב"ה, דין הוא שיטול משה אותן הפסולת. למה, אלא ישראל שלא נתעסקו במצוות נתתי להם כל טוב ארץ מצרים, שנאמר (שמות י"ב) וה' נתן את חן העם והעשירו. ומשה שעסק בעצמותיו של יוסף יהא עני? אתן לו הפסולת שיעשיר. הרי לנו, שמי שרודף ומחפש את המצוות, לא יבוא לידי הפסד, ואף על פי שבתחילה נראה שהפסיד ואיבד ממון, מכל מקום לבסוף כשנתבונן נראה שהקב"ה יחזיר לו כפל כפליים וישיב לו כגמולו הטוב.

 

וכן אמרה הגמרא (שבת ק"נ), מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו בשבת, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה באותה הפרצה צלף, וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. ואותו החסיד התכוון לגדור פרצה זו רק במוצאי שבת, ולא שחלילה עמד לעבור איסור ולגודרה בשבת, שהרי כל מקום שכתוב מעשה בחסיד אחד, הכוונה לרבי יהודה בן בבא או לרבי יהודה בן אילעי, ובוודאי שלא היתה באה תקלה חמורה של חילול שבת לחסידי עליון אלו. אלא שעלתה מחשבת חולין בליבו של החסיד ביום השבת, ולכן עמד וגדר את עצמו שלא לגדור אותה פרצה לעולם, כדי לעשות סייג ומשמרת לשבת קודש. ומכיוון שאותו חסיד מסר את נפשו למען קדושת השבת, החזיר לו הקב"ה כמפעלו וזימן לו את פרנסתו ברווח מהצלף, וממנו הייתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

 

וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט') שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, וצריך להבין, מדוע שמחת דוד המלת בתורה ובמצוות, היתה כשמחת המוצא שלל, ובמה התייחדה שמחת המוצא שלל משאר שמחות שיש לאדם. ונראה לבאר, שכידוע שלל הוא הרכוש שלוקחים במלחמה, ואדם שהולך באותה העיר הכבושה ומוצא בה שלל רב ועצום, הלא תרבה שמחתו עד למאוד. והתחושה שלו היא, שאין לו שום מגבלות ויוכל לרכוש ולקנות לעצמו ככל אשר יחפוץ, וכל אשר תאווה נפשו ישיג בתמורת השלל שלקח.

 

כך דוד המלך ע"ה, היה שש ושמח בדברי התורה, כשמחת המוצא שלל רב, וכשם שהתחושה של אדם שמצא שלל שאין לו שום מיגבלות, כך שמחתו בתורה ובמצוות כאילו אין לו שום מגבלות וסייגים מחמת מצוות התורה, והתחושה של דוד המלך היתה שאינו מפסיד שום דבר גשמי מעשיית מצוות התורה, וקיום אמריו של הקב"ה. וזו היתה חכמת הלב של רועי ישראל משה רבינו ודוד המלך ע"ה, לדעת לקחת המצוות הרוחניות ולהניח את הגשמיות, ולא עוד אלא שהיו שמחים בתורה ובמצוות ה' כאי' מצאו שלל רב.