לכל בני קהילות הקודש שובה ישראל, ולגולשי האתר אשדוד נט, כולם אהובים כולם ברורים, יתברכו מפי עליון בכל הברכות כולם.

פרשת משפטים פותחת בדיני עבד עברי, אדם שירד לדיוטא התחתונה ופגע בממונם של אחיו, וכאשר נתפס בקלקלתו, לא היה לו די ממון כדי להחזיר את גניבתו, לכן מכרהו בית דין לאדון בעל יכולת, ותמורת עבודתו אצלו שש שנים, פורע האדון את חובו לנגזל. הרי לנו שהתורה נהגה עם הגנב בדרך חכמה מאוד, הרי מטרת התורה הקדושה לא רק להעניש את החוטא על חטאו, כי הבורא לא יחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. והיסורים הבאים לאדם, הם בכדי ליישר אותו ולכוון אותו לדרך של אמת.

לכן, במקום לבייש את הגנב ולהשפילו ברבים, בחרה לו התורה דרך של תיקון מן השורש, לחנכו בדרך של כבוד, לחבר אותו על בעל בית צדיק ונאמן, ירא ה' וחסיד. שהן מי יסכים להכניס גנב מועד לביתו? ומי יביא לתוך ביתו את הרעה החולה הזו?! רק אדם צדיק וישר שנזהר בממון אחרים ולכסף אין ערך בעיניו. הוא זה שיוכל בדרך עקיפה לחנך את הגנב ולהראות לו את סדרי העדיפויות האמיתיים שבחיים. שהרי אמרו חכמים שכל הקונה עבד עברי לעצמו כאילו קונה אדון לעצמו, משום שהאדון צריך לנהוג בעבד בכבוד ובהגינות ולתת לו את הארוחה הטובה ביותר, הבגדים הטובים ביותר, ולהקדים את הנאת העבד להנאת האדון. ועל ידי כך ילמד העבד דרכי חכמה ויבין שערך הממון פחות מערך כבוד האדם, ואחרי שש שנים בוודאי יחזור למוטב, וזאת על ידי שקיבל חינוך בדרך של כבוד.

אכן כשנתבונן בדברי חז"ל נלמד על כוחה של הוכחה בדרך של כבוד, (ויקרא רבה י"ב), אמר רבי יודן, כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין, כיון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה, אותו הלילה שתה יין, והיו שם שתי משתאות, אחת שמחה לבנין בית המקדש, ואחת שמחה לבת פרעה, אמר הקב"ה של מי אקבל של אלו או של אלו, באותה השעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים. והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום, ומפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו. אמר רבי לוי, אותו היום נתקרב תמיד של שחר בארבע שעות, והיו ישראל עצבים, שהיה יום חנוכת בית המקדש ולא היו יכולים לעשות מפני שהיה ישן שלמה, והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות. והלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו.

ומובא בגמרא (סנהדרין ע), אמר רבי יוחנן משום רשב"י, מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו, מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי, מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים היה, עכשיו יאמרו אמו גרמה לו. ומה בר בטני כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן. ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך, היו נודרות ואומרות, יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי, יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות. אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין (שם, ד), אל למלכים אמרה לו, בני מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו עול, ולרוזנים אי שכר, מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר. אמר רבי יצחק מנין שחזר שלמה והודה לאמו, דכתיב (שם ל' ב'), כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, כי בער אנכי מאיש, מנח דכתיב (בראשית ט, כ) ויחל נח איש האדמה, ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון, ששניהם נכשלו בגפן היין, ולא למדתי מקלקולם.

ויש להתבונן באיזה חכמה ותבונה לימדה בת שבע את שלמה בנה מוסר ותוכחת, ובאיזה דרך מיוחדת חינכה אותו לדרך הישר, הלא מי ימלל ויתאר את מעמדו של שלמה המלך באותו היום, בשמחה הגדולה של חנוכת בית המקדש, כאשר הינו עומד בשיא מלכותו ושמחתו. והרי בזמן זה כלל לא ניתן לדבר עימו ולמצוא מסילות לליבו, וכל ישראל היו חרדים מפני כבוד המלכות לאמר לו דבר וחצי דבר, ואפילו על ביטול תמיד של שחר מזמנו חששו לדבר עמו, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלא אותו ליבו לעשות כזאת ולפגוע בכבוד המלכות. אך בת שבע מצאה את הדרך הטובה ביותר. וכשנתבונן נראה שבראשית דבריה, כלל לא הטיחה דברים בשלמה בנה, רק אמרה שעתה יחשבו הכל שמחמת קלקלתה וחוסר כוונת ליבה יצא כל הדבר הזה. ובכלל לא באה בטענה אל שלמה, רק אמרה לפניו שעתה היא מצטערת על מה שיאמרו 'עליה', וכביכול שלמה לא אשם במה שקרה, ורק היא אשמה בכל, וע"כ עוררה אותו לשים לב על מעשיו.

ואחר כך עוד הוסיפה בת שבע דברים בדרך של כבוד גדול, ואמרה לו, שאין מתאים למלך רם ונישא כמותו שכל מלכי מזרח ומערב משחרים לפתחו, להתנהג בריבוי שתיית היין, ובדבריה כלל לא פגעה בו או הצליפה בו בשבט לשון, רק רוממה את מעלתו והרחיבה בפניו את גודל מעלתו, ואמרה, שלפי מעלותו אין יאה ונאה לאדם במעמד וגדולה שכמותו לנהוג כפי שנהג, וזו היתה הכפיה הגדולה ביותר שכפאתו אימו על העמוד, ואין הכוונה שממש כפאתו והלקתה אותו לעיני כל ישראל, רק שבנועם אמריה ובחכמתה ידעה איך לאמר בפניו דברים של כבוד שיכנסו בליבו, ויעשו בו רושם כאילו הלקתה אותו בשבט חובלים.

הרי שבחינוך ונתינת מוסר בחכמה, אפשר לבנות ולהשיג גדולות ונצורות, ועל ידי שבת שבע נהגה בחכמה ובתבונה, לא די ששלמה בנה קיבל את דבריה ואת תוכחתה, אלא עוד הוסיף לעשותם עטרה לראשו, כדי שכל בנות ציון יהיו לומדים ממנה גם כן מוסר. ומזה נלמד גם אנו להתעורר וללמוד מוסר, לדעת איך להטיף מוסר ולחנך, שיהיה החינוך רק בדרך של כבוד ואהבה, שזה כפי ערך הדור והצורה הנכונה להתנהג בה לבני התקופה הזאת.

וכן מצינו במשה רבינו שהוכיח את בני ישראל ולימדם מוסר בדרך של כבוד, וכמו שכתוב (דברים א, א) אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, ופירש רש"י, לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן את כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים, והזכירן ברמז מפני כבודם של ישראל. ורש"י ז"ל כתב עוד על הפסוק (שם ג') ויהי בארבעים שנה, מלמד, שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, וכן דוד את שלמה בנו.

והדבר נורא למתבונן, הלא משה רבינו הוכיח את עם ישראל רק ברמז מפני כבודם, ובכל זאת לא ראה מקום ויכולת ושעת הכושר להוכיחם, אלא סמוך למיתתו. והלא פשיטא שאם היה מוצא שעת הכושר להוכיחם קודם לכן, ודאי שהיה מקיים את מצות התורה (ויקרא יט, יז) של הוכח תוכיח את עמיתך, וכפי שדרשו חז"ל (ב"מ לא) אפילו מאה פעמים יהא חוזר ומוכיחו עד שיקבל את דבריו. ובכל זאת רואים אנו שמשה רבינו נמנע מלהוכיח את בני ישראל, משום שידע שלא היו מקבלים את דבריו, ותוכחתו לא היתה מוצאת מסילות לליבם כדי לעשות פרי. ועל כן נמנע וכבש את תוכחתו כל אותם השנים, ורק כאשר ראה שהגיע הזמן והשעה המוכשרת לאמר את תוכחתו, אמרה לבני ישראל בכבוד הראוי והיאה להם.

וזהו לימוד גדול עבורנו, כי פעמים ואדם רואה דבר של קלקול בביתו או בבניו או בחבריו, ומיד בוערת בו קנאת ה' להוכיח ולעמוד בשער בת רבים, אך החכם עיניו בראשו לראות האם יתקבלו דבריו ויעשו פרי, כי כשם שמצוה לאמר את הדבר הנשמע כך מצוה שלא לאמר את הדבר שאינו נשמע (יבמות סה, ב). וכאשר מוכיח בכבוד מקבלים את דבריו, ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר.