בקצה רחוב העבודה בעיר, אזור תעשייה ומסחר הומה אדם, ניצב לו מבנה מעט שונה בנוף. סטרילי, צחור ורגוע יותר במידה מסוימת. מרכז "מאור" כשמו כן הוא- מאיר, מבהיר. מציל, אם היו שואלים אותי. מקבל אליו חולים (תחלואה כפולה) שנפשם לקויה, גופם מכור לכימיקלים, משוללי אופטימיות ואבודים, ותוך כמה חודשים מחזיר אותם לדרך הישר. דרך ללא סמים, עם עבודה מכובדת והערכה עצמית.

 

"מאור", מרכז לתחלואה כפולה, הוקם לפני מספר שנים ביוזמה משותפת של מספר גופים ביניהם: הרשות הלאומית למלחמה בסמים, שירותי השיקום במשרד הבריאות והרשות העירונית למאבק בהתמכרויות.

מטרתו העיקרית, זו שהביאה להקמתו, היא לסייע לחולים בתחלואה כפולה משמע: נפגעי נפש המוכרים כנכים (מעל 40%) מביטוח לאומי הסובלים מהתמכרות לסמים או אלכוהול ומהפרעות פסיכיאטריות. אנשים אלו נפלו בין כיסאות הרווחה עד לפני מספר שנים. כשנשלחו לגמילה מסמים נזרקו מחוסר ידע להתמודד עם נפגעי נפש ואילו כשנשלחו למוסד המטפל בנפגעי נפש נזרקו בשל היותם מכורים לסמים. לפי הערכת מומחים, 70% מנפגעי הנפש מתמכרים בדרך זו או אחרת לסמים או אלכוהול, אך אינם מצהירים על כך מטעמי בושה וחוסר רצון להתמודד. בהסתמך על נתונים אלו הובן הצורך של מרכז שיידע להתמודד עם גמילה מהתמכרויות שונות,שיקום וליווי של המטופלים למסלול חיים שגרתי בו זמנית. יחד עם הרציונל והתמיכה של הרשות העירונית למאבק בסמים בראשותה של סימונה מורלי, הוקם המרכז, כאמור מרכז "מאור".

המרכז עצמו מורכב ממעון יום, יחידה מרפאתית ויחידה לשיקום והכוונה מקצועית ולכן מאפשר רצף של שירותים שונים באותה מסגרת, כמו כן הוא מפעיל הוסטל באזור י"א לאלה שזקוקים להלנה. המרכז מעסיק צוות מקצועי הכולל: פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ומדריכים מקצועיים, אשר נותן מענה לכל צרכיהם של המטופלים בשיטות שונות.

 

כבר בפתח הכניסה למרכז מתחלפת האווירה. רעש הפקקים והצפירות מתנדף וכמעט ואינו נשמע בין הקירות הצבעוניים. ריח העשן התעשייתי מבחוץ התחלף בניחוח נעים. חלל מרווח והגייני נפרש במרכז הקומה השנייה ומוביל לחדרי האומנות והמחשבים. ציורים מרשימים ומקוריים מעטרים את קירות המרכז, לא פיקאסו ולא ואן גוך אלא ד' וע' (שמות בדויים) שאפשרו לדמיונם לטייל עם המכחול. פסלון עשוי חימר ובו מוטבעות פני אדם כל כך אמיתיות, פנים בהן סבר שמבשר על תקווה למרות כל המגרעות, עומד בסמוך לכוננית. תחושה של שלווה מרחפת בקומה ונוגעת בכל הדורך בשטיח. כמו האווירה כך העבודה.

ללא הטפות, ללא מסגרת נוקשה אלא סדנאות קבוצתיות מקוריות. טיפולים דרך אומנות, סדנאות אפייה ובישול, פיסול קרמי שמייצר תוצאות נפלאות, סמינרים. אך יחד עם כל אלה תהליך קבוצתי תבניתי וחוקים אותם לא מומלץ לעבור.

סיפורי הצלחה של נגמלים, החלמה פיזית ונפשית של המטופלים. כל אלו נספרים כהישגים ומהווים עוד שלב בדרך למטרת העל שניצבת לה בקצה הסולם: להשתלב בחברה כאחד בן שווים, לצאת ולעבוד במשרה מסודרת, לנסוע באוטובוס בגפם- לנהל חיי שגרה מלאים ללא צורכי העבר.

 

 

מרכז טיפול ושיקום "מאור" כבר החל לקטוף את פירות עבודתו הקשה. במהלך החודשים האחרונים פנתה רכזת ההשמה, יעל ורד איפרגן, למעסיקים שונים במטרה להרים את הכפפה ולהעסיק אנשים שרוב המעסיקים היום, כמה שקשה להודות, היו מתעלמים מהם בשל עברם הבעייתי. משנענו מספר מעסיקים ביניהם: צור מרום, אולם סהרה ובוטיק הפיתה לבקשת המרכז, יצאו המשוקמים לדרך חדשה בחיים ועד כה ההצלחה עומדת במבחן התוצאה. בזמן נתון זה מועסקים מספר משוקמים במפעלים השונים, רובם במשרות מלאות.

 

יוסי דמגני, מנהל בוטיק הפיתה באשדוד, מעסיק כיום שלושה עובדים ממרכז מאור. שניים במשרה מלאה ואחד במשרה חלקית. הוא עושה זאת כבר מעל 15 שנים מטעמי אידיאולוגיה. "אין תרופה יותר טובה מלקום לעבודה מדי יום" הוא ממהר לומר. מניסיונו, העבודה היא גורם משמעותי בשיקום המטופלים היות ושם הם באינטראקציה כל היום, שם הם מועילים ומרגישים מועילים (לא פחות חשוב).

"מלבד העובדה שזה עוזר, שנינו מרוויחים. אני כמעסיק והוא כעובד", ממשיך יוסי ומסביר כי כמעסיק הוא מרוויח עובד שמייצר תפוקה ממוצעת ואילו העובד עצמו מרוויח את שכרו ביושר. מהתרשמותו הוא מוסיף כי המשוקמים מגיעים אליו מנומסים, שקטים ואחראים מאוד. "כמעט ואין מפעל שלא יכול לשלבם באחת המחלקות שלו", הוא מסכם כמי שמכיר את טיב העובדים וגם את חששות המעסיקים.

 

את ד' וע' (שמותיהם חסויים) פגשתי במפעלו של יוסי בין מאות קילוגרמים של בצק מפותל.

האחד ממוקם בכניסה ואורז עוגות בדקורטיביות והשני, ותיק יותר, מתפעל את אחת המכונות המשמעותיות במפעל.

ד', אב לשניים, מטופל במרכז מאור למעלה משנה. הוא מוגדר כסכיזופרן ויש לו עבר עשיר של שימוש בחשיש. במשך כל שנות חייו נד בין עבודה זמנית לשנייה. הוא אשפז את עצמו מרצונו אחרי התקף ולאחר שלושה שבועות הגיע ל"מאור". תוך כל תהליך השיקום והגמילה הוא התגרש מאשתו ויצא לחיים חדשים. ד' מעיד כי תמיכת משפחתו וילדיו ומסלול השיקום המיוחד הם אלו שעזרו לו לצאת מהמעגל האפור. "אתה רואה את כולם מסביבך מתקדמים ופתאום גם אתה רוצה, זה הופך יותר קל", הוא מסביר.

נוח לו במקום עבודתו והוא עובד במשרה מלאה מלבד יום ראשון, שזהו יום המעקב שלו במרכז השיקומי בו הוא נותן דגימת שתן. בניגוד לד' ע' (46)הוא עובד חדש במפעל. הוא עבר התקפים סכיזופרנים והיה מכור להרואין, חשיש ועוד סמים אחרים. לפני למעלה משנה הוא אושפז במחלקה סגורה באברבאנל ושהה שם כתשעה חודשים. הוא זכאי לסל דיור ושיקום ולכן הוא גר בדירת ההוסטל, "מאוד כיף שם" הוא ממהר לציין, ומטופל במאור. הוא מתיישב מולי ועיניו מבריקות, שמורות עיניו נפולות ואפו מחודד. פניו מעידות על כל שעבר בחיים. שערו דליל וקולו צרוד "קשה להיות לבד, עצם העובדה שאתה מוקף ולא משעמם עוזרת", הוא זורק לחלל האוויר. הוא מספר כי כשהיה לבדו ומסומם הוא שמע קולות בראשו עד שאלה שיגעו אותו לחלוטין. ע' הגיע מחולון לאשדוד במיוחד להוסטל וכל נושא הסביבה מעט חדש לו אך הוא מברך על כך. הוא חי עם אמו במשך שנים עד לאשפוזו וכיום הוא בקשר טלפוני עם אמו ואחיותיו התומכות. אני שואל אותו על אחייניו ועיניו המבריקות החלו לנצנץ, דמעה כלואה שחולמת לצאת מעינו מופיעה ותופסת את עיניי שלי חרף המפעל המאובק והמקומח. לשאלתי האם הוא יודע מה יעשה בעוד חמש שנים הוא אינו יודע להשיב: "הכל יכול לקרות" הוא ממלמל.

 

 

שני אלו הם דוגמא חיה להצלחותיו של הטיפול ועל אחת כמה וכמה להצלחתו של הליווי המקצועי באותו מכון. שניהם מעידים כי היו בתחתית חייהם, במקום בו המוסר הוא מותרות וסכנת חיים מרצדת להם מול העיניים. הם רק שניים מתוך לא מעט שששים גם הם להגיע ליום בו "הכל יסתדר" כלשונם.

כל ההצלחה הזאת היא בזכותם של אנשי הצוות המסורים ביניהם: הדס מגנס, עובדת סוציאלית ומנהלת היחידה, שהייתה אחת מיוזמות הרעיון ובזכות חפצי טולדנו, רכזת תעסוקה, שהפכה את לוז המרכז לחלק מהותי בחייה ובזכותו של יהודה בוצ'אצ'ו, מראשוני המדריכים המקצועיים בארץ, שמתייחס לכל אחד כאילו היה זה הוא אותו מכור מלפני 20 שנה.

 

כשדרכתי לראשונה במרכז ניצב מולי בריסטול סגול ובו רשימת חוקים למטופלים. רובם מתעסקים באיסורים, לא לאחר, להתקלח ולהתגלח, לא לצאת ללא אישור, לא לטלפן ועוד. בטרם הכרתי את חלק מהמטופלים גם אני דמיינתי כמו רובנו את אותו בחור עם מבט רצחני בעיניים שתולש שערות. אותה נערה מאופרת כבד שמקעקעת את זרועה ללא הרף בכדי להסתיר את סימני המזרק. רשימת החוקים שציינתי יחד עם הרושם המוטעה גרמו לי לתהות פעמיים האם להיכנס, הרי זה גן חיות שמשתולל שם בין כותלי הקירות, כך לפחות חשבתי. אלא שטעיתי ומזל שלא הטעיתי. ציירתי לי תמונה שונה בראש, הייתכן שבחור בגילי המתבטא כמוני הוא סכיזופרן מסומם? מסתבר שכן ופה המסר. הם נראים כמונו, מתלבשים כמונו וקרואים כמונו. הם לוקים בנפשם שלא הלכו בדרך הישר. אין הדבר אומר שהם שונים או לא מסוגלים לשנות את גורלם נהפוך הוא, מהמקום בו נמצאו לפני המכון הם יכולים רק לעלות, בטח ובטח שלעבוד כשכירים ולהמשיך את שגרת חייהם בטיפול מסוים. בטיפול שיידע להציב להם גבולות כשצריך אך להרפות כשניתן. בבוס שיידע לשאול לשלומם כל בוקר על מנת שלא ייעלבו או ירגישו לא ראויים. במדריך כמו יהודה, שיזכיר להם בסדנה שגם הוא היה שם אך לא עוד וטוב שכך. וזה בדיוק המקום שממלא המרכז לתחלואה כפולה "מאור". זה בדיוק המקום שגורם לנו להתגאות בעיריית אשדוד ובערבות שאנו נותנים לשני, באכפתיות שלנו כאנשים טובים, ועל כך יש לברך אך אין זה מספיק. ועל כך עלינו להרים את הכפפה, להסיר את מכשול החששות ולתת יד בלשלבם בחברה. בלמצוא משרות בתור מעסיקים ולתת ניסיון, צ'אנס אחד אחרת הם יחזרו לשקוע בבוץ.

מרכז "מאור" ממשיך בגיוסו אחר בתי עסק שיפתחו את שעריהם ויעזרו ישירות לאותו מיעוט באוכלוסיה שצריך זאת יותר מכל. אני חוזר על דבריו של יוסי, מנהל בוטיק הפיתה, "גם אנחנו מרוויחים לא פחות". מלבד מענק ממשרד התמ"ת והרווחה ומלבד הזכות לעזור. מרוויחים כספית כרווח של כל עובד באשר הוא.

לגיוס עובדים דרך מכון מאור אנא פנו : 08-6229639