דניאלה מתגוררת בכפר נידח באמזונס. לפני כחודש היא לבשה את בגדיה החגיגיים ויחד עם הוריה עשתה את כל הדרך ללימה. שם, בבירת פרו, היא פגשה את דניאל צ'רביס, קלינאי תקשורת מאשדוד, שהתקין באוזניה את מכשיר השמיעה ששינה את חייה. "עכשיו היא תוכל להשתתף באירועים בכפר ולתרום לקהילה", הוא אומר. "עם כל הניסיון שלי, הלב שלי מעולם לא התפוצץ עם כל כך הרבה אהבה אחרי שראיתי את העיניים שלה כששמעה את הצליל הראשון".

צ'רביס, תושב אשדוד, שב בימים אלה משבוע התנדבות בפרו כחלק מהפרויקט העולמי Hear the world. "זה היה שבוע קשה ומפרך, שבמהלכו חבריי ואני איתרנו בעיות שמיעה אצל קרוב ל־4,000 ילדים בשכונות המצוקה הקשות של לימה", הוא מספר. "אחרי שבדקתי 8,000 אוזניים, לא אשכח את החיוכים המופתעים והנדהמים על פניהם של הילדים ששמעו לראשונה את קולן של האימהות שלהם".

"הפרויקט Hear the world מטפל בילדים שבמדינות שבהן הם חיים הסיכוי שלהם כלקויי שמיעה להצליח בלימודים, בעבודה ובחיים בכלל הוא אפסי", מסבירה קלינאית התקשורת תמר גלבגיסר מקיבוץ מחניים, שהתנדבה במסגרת הפרויקט בעיר ינגון במיאנמר (לשעבר בורמה). "במהלך השבוע שאתה נמצא שם, אם זה במזרח אסיה, דרום אמריקה או אפריקה, אתה מנסה לטפל בכמה שיותר ילדים, לזהות מאין מגיעה בעיית השמיעה שלהם. הילדים שאנחנו בודקים מקבלים עזרי שמיעה שמסייעים להם להתחבר לעולם, להשתחרר מהבידוד החברתי ולמצות את הפוטנציאל שלהם".

תחושה של שליחות

פרויקט Hear the world נוסד בשנת 2006 על ידי סונובה, חברת השיקום ומכשירי השמיעה הגדולה בעולם. הפרויקט מפעיל מתנדבים אודיולוגים וקלינאי תקשורת, הנשלחים לרחבי העולם כדי לסייע לילדים הסובלים מאובדן שמיעה. מאז הקמתה תמכה הקרן השוויצרית ביותר מ־80 פרויקטים ב־39 מדינות - במימון, בטכנולוגיית שמיעה ובהכשרת כוחות מקומיים.

לפני שנים אחדות קמה חברת סונובה ישראל, על בסיס חברת שטיינר מכשירי שמיעה שהוקמה לפני כ־70 שנה בחיפה ומאז ועד היום צמחה והתפרסה ברחבי הארץ. בעקבות מיזוג החברה המשפחתית עם סונובה העולמית הפכה שטיינר לחברה בינלאומית, וגם עובדיה, כמו תמר ודניאל, החלו נשלחים למדינות בהן ילדים לקויי שמיעה זקוקים לעזרתם.

בחודש מאי היה זה דניאל צ'רביס (54), ארגנטינאי במוצאו, שנסע לפרו, שבה מתגוררים 532 אלף איש הידועים כסובלים מאובדן שמיעה. "אחת המטרות בעת ביצוע הבדיקות היא לאסוף נתונים על שכיחות אובדן השמיעה", אומר צ'רביס. "נתונים שיעזרו לקדם מחקר על אובדן שמיעה בפרו יתווספו למאגר השמיעה העולמי ויהיו נגישים עבור חוקרים ואנשי מקצוע ברחבי העולם. מטרה נוספת כמובן היא להפוך את המחקר הזה לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של האוניברסיטה המקומית".

אחרי שערכו בדיקות שמיעה סיפקו מתנדבי סונובה מישראל, ארצות הברית, שווייץ, אוסטרליה, וייטנאם, בריטניה וברזיל גם הדרכה למתנדבים הפרואנים. "לא לומדים שם אודיולוגיה עדיין", אומר צ'רביס, "יש להם בעיקר מטפלים בדיבור, שקיבלו הדרכה על מבחני שמיעה במהלך השבוע. הם יכלו לשאול שאלות ולקבל חוות דעת. בתמורה המתנדבים הפרואנים עזרו לשבור את מחסומי השפה אצל המתנדבים של סונובה".

"לי כמובן לא היתה בעיית שפה בפרו", מחייך צ'רביס, "זו גם הסיבה לדעתי שהצלחתי לטפל עם הצוות שלי בכל כך הרבה ילדים בבתי הספר בשכונות הכי נחשלות. במהלך השהייה שלנו שם איתרנו אובדן שמיעה, דלקות אוזניים, תוף אוזניים פגום או גופים זרים באוזניהם של הילדים. היו גם תשעה מורים שאובחנו עם אובדן שמיעה. הבעיה העיקרית היתה כמו שציפינו, שעווה שסתמה את האוזן. מאות ילדים אותרו עם שעווה וטופלו, כמות לדעתי שהיתה מאפשרת להקים בית חרושת לנרות בלימה".

אבל לא רק ילדי לימה זכו לטיפול.

"ממש לא. לבדיקות הגיעו גם ילדים שגרים בכפרים מרוחקים מאזור האמזונס. משפחות שלמות נסעו מהג'ונגלים של פרו עם הבן או הבת במשך מספר ימים בדרך לא דרך עד שהגיעו ללימה. מדובר באנשים עניים מאוד שישנו ברחוב בפתח בית הספר עד שהגענו בבוקר".

הם משלמים על הטיפול?

"כן, מחיר סמלי, ככל שידם משגת. אנחנו לא אומרים להם את זה כמובן, כי מדובר באנשים גאים מאוד. אתה רואה הורים שהגיעו ממרחק של אלפי קילומטרים עם ילדיהם בדרך לא דרך, לבושים בבגדי יום ראשון שלהם. הם הודו לנו שוב ושוב כאילו שאנחנו נותנים להם את המתנה הגדולה ביותר, אבל הם לא ידעו שהם נתנו לי משהו הרבה יותר גדול. אתה רואה תינוקות שמזיזים את הראש בפעם הראשונה למשמע קול".

להתיידד עם מכשיר השמיעה

תמר גלבסיגר, רעייתו של של גיא גלבסיגר, מדריך תיירים ישראלי המתמחה במיאנמר, אומנם איננה דוברת בורמזית, אבל הספיקה לבקר מספר פעמים במקום. "מצב לקויי השמיעה במיאנמר נורא", היא אומרת, "מתגוררים בה יותר מ־650 אלף חירשים ואין כלל מומחים לאודיולוגיה. כבר מזמן קיוויתי שאוכל להצטרף למשלחת לאזור. הטיולים בדרום-מזרח אסיה תמיד גורמים לי להרגיש בבית. אני אוהבת את האנשים, את התרבות ואת האוכל, אבל ליבי תמיד נחמץ לראות כמה קשה לחיות במדינה הזו, שרק לאחרונה השתחררה משנים ארוכות של שלטון צבאי רודני. שלטון אשר הזניח לחלוטין את התשתית למערכות חינוך, בריאות ורווחה. השורה התחתונה היא שלרוב המוחלט של תושבי מיאנמר אין גישה לשירותי בריאות בסיסיים כמו רופא או שירותי אבחון, וכמובן שאין מה לדבר על שירותים שיקומיים לילדים בעלי צרכים מיוחדים".

 דניאל צ'רביס:
"אתה רואה הורים שהגיעו ממרחק של אלפי קילומטרים עם ילדיהם בדרך לא דרך, לבושים בבגדי יום ראשון שלהם. הם הודו לנו שוב ושוב כאילו שאנחנו נותנים להם את המתנה הגדולה ביותר, אבל הם לא ידעו שהם נתנו לי משהו הרבה יותר גדול. אתה רואה תינוקות שמזיזים את הראש בפעם הראשונה למשמע קול"

"אני הגעתי לטפל בילדים בבית הספר ללקויי שמיעה בעיר יאנגון, כי יש לי ניסיון בהתאמת מכשירי שמיעה לילדים", מספרת גלבסיגר (50). "בבית הספר הוקמו שלוש תחנות על מנת לאפשר למתנדבים לעבוד ביעילות רבה ככל האפשר: אוטוסקופיה, בדיקות שמיעה פשוטות עם אפליקציה ותחנה לבדיקות מעקב לילדים שלא עברו את בדיקת השמיעה הראשונה. ילדים רבים פחדו מאיתנו ושאלו את המתנדבים המקומיים שאלות כמו 'למה מישהו מסתכל באוזניים שלי?'".

"הבעיה העיקרית היתה שעווה שסתמה את האוזן. מאות ילדים אותרו עם שעווה וטופלו, כמות לדעתי שהיתה מאפשרת להקים בית חרושת לנרות בלימה"

והקושי הנובע מהבדלי התרבות מתעצם על רקע הקשיים הפיזיים בשטח: "עבדנו בתנאי חום נוראי ולחות גבוהה מאוד, ובהיעדר מזגנים השיגו לנו מצנן שעשה רעש נוראי. ממש לא אידאלי לבדיקות שמיעה. הקושי הגדול ביותר היה הצורך להחליט מי מבין הילדים יקבל מכשיר שמיעה. בלתי אפשרי לתת לכולם".

מה הקריטריונים?

"מה הגיל שלהם ועד כמה השמיעה שלהם לקויה. המדהים היה שאף אחד לא התווכח. הבורמזים הם אנשים מאוד עדינים".

אז הכל עבר חלק?

"כמעט. עכשיו, כשחלק מהילדים שומעים, המורים צריכים להתחיל לדבר איתם, ולא כפי שהיה נהוג עד עכשיו, להשתמש רק בשפת הסימנים. לקראת העזיבה שלי הקפדתי להיכנס לכיתות ולראות שהמורים אכן מדברים עם התלמידים שהותקנו להם מכשירי שמיעה. מדובר בשינוי תפישתי לא פשוט. לא אחת הרגשנו את הקושי של המורים לקבל ולספוג את מה שרצינו לתת. כל הזמן חששנו שהדפוסים הישנים חזקים מדי ולא יאפשרו שינוי. כאודיולוגית אני בהחלט חוששת שלפחות חלק מהמכשירים שהתאמתי לא ייעשה בהם שימוש יומיומי, אם בכלל. אבל היו גם רגעים קסומים של התרגשות גדולה לאחר התאמה ראשונה של מכשירי שמיעה, של שמחה גדולה של הילדים ושל הוקרת תודה מצד ההורים ומנהלת בית הספר".

ומי שנגע בשמחה מתקשה להתנתק. "אני מתכוון לחזור ללימה במהלך השנה הקרובה לראות איך הפרויקט שבו התחלנו מתקדם", אומר צ'רביס. "אני בקשר הדוק עם המתנדבים המקומיים שעבדו איתי במייל ובסקייפ. הם שואלים שאלות ואני משתדל לעזור להם מכאן ככל האפשר".

שבוע שם זה טיפה בים.

"נכון. אבל זרענו את הזרעים שיצמיחו את המומחים המקומיים שלהם. למתן מידע למורים היה חלק נכבד במשימה הזו. בערב ההורים, בסיכום השבוע, הסברנו מדוע ערכנו את מבחני השמיעה לילדים, את נוהל בדיקת השמיעה ומדוע היא כה חשובה. הסברנו להם על מניעת אובדן שמיעה ועל בעיות סביב בריאות השמיעה. ההורים היו מאוד מעוניינים והצוות היה צריך לענות על הרבה שאלות על שמיעה. הגענו גם עם חומר שיווקי לפרויקט על מנת להגיע להורים ומורים רבים עוד יותר בעתיד. אנו נעודד את האוכלוסייה המקומית לעשות את הבדיקות בעצמם. הם חייבים לקחת פיקוד על האוכלוסייה שלהם".

"גם למתנדבים במיאנמר היה צימאון עצום ללימוד", אומרת גלבסיגר. "הסטודנטים שהיו צמודים אלינו כל העת היו מלאי מוטיבציה לחולל שינוי. יש להם צימאון לידע וגם הרבה גאווה להיות חלק מהפרויקט הזה שיכול לשנות חיים של רבים כל כך במדינה שלהם. בטווח הארוך זוהי התקווה והמטרה של התוכנית זו, שמשרדי הבריאות והחינוך במדינות אליהן אנו מגיעים ימשיכו יום אחד בעצמם בתוכנית".

"עבורי זה היה כל כך הרבה יותר מאשר הזדמנות להתנדב", אומר צקרביס. "אני אוצר לנצח את החוויה הזו, שהשפיעה על החיים שלי בצורה כה משמעותית. הלב שלי מעולם לא היה כל כך מלא אהבה ושמחה. עזבתי את פרו בתחושה של הישג אמתי, סיפוק ואושר. אני כבר לא יכול לחכות כדי להגיע לשם שוב".