דודו אסולין ז"ל היה דמות בולטת בעיר אשדוד וזכור עד היום בשל טוב ליבו וחיוכו הגדול והחם. הוא למד שלוש שנים בטכני של חיל האוויר בחיפה, בשירותו הצבאי שימש כמכונאי מטוסים בתל נוף. עוד כששירת בצבא ולאחר מכן, היה פעיל מאוד חברתית בעיר אשדוד ולקח חלק בתנועת "אשדוד נטו" שייצגה את כל מה שהיה טוב ותמים בצעירים של אשדוד.

בקבוצת הפייסבוק "אשדוד נט נוסטלגיה" כתב יניב על אחיו: "אחי דוד אסולין נהרג בתאונה בשנת 1995 היה הרוח הפועמת בתנועת אשדוד נטו שרצתה לעשות טוב לצעירים ... היו הרוח הפועמת והשמחה של התנועה" וצירף את הכתבה שפורסמה לאחר מותו בעיתון "השבוע באשדוד".

מה אתה הכי זוכר ממנו?
"אמנם היה בינינו הפרש של שש שנים בגיל אבל הוא תמיד נתן לי את התחושה של חבר, אחד מהחבר'ה. היינו יושבים לשיחות ארוכות, ישנו באותו החדר ולמרות שבשנותיו האחרונות לא נפגשנו יותר מידי, תמיד היה לנו את המקום החם הזה".

איך קיבלתם את הבשורה על מותו?
"אני זוכר שאמא שלי הייתה בקניות, הגיעה הביתה וסידרה את הדברים ופתאום התחילה לבכות. שאלתי אותה למה היא בוכה והיא ענתה לי שהיא לא יודעת...  לאחר מספר דקות קיבלנו טלפון שדיווח שהוא עבר תאונה.
הזעקנו את אבא שלי מהעבודה ודוד שלי אסף אותנו מהבית ונסענו לבית החולים ברזילי, לשם פינו אותו. כשהגענו צוות בית החולים ועובדים סוציאליים דיווחו לנו שהוא נהרג בתאונה".

אתה זוכר בבהירות את היום לאחר מותו?
"ביום שהוא נפטר, רחוב רוגוזין שהיה מרכז העיר והלב הפועם היה סגור. היו אלפי אנשים בהלוויה וזרם המבקרים בשבעה פשוט לא פסק. היו איתנו כל רגע. יש לו שלושה חברים שמגיעים כל שנה, הולכים לאירועים משפחתיים ומתקשרים בכל חג מהטכני בחיפה. סיפרו עליו סיפורים, גילינו כמה הוא עשה בסתר, עשרות סיפורים ומקרים. אני יכול להוסיף ולומר שאבא שלי היה אמור לחגוג יומולדת 50 באותו השבוע ואמא שלי הכינה לו מסיבת הפתעה... כך למדתי שצריך להיות יותר ספונטני בחיים".

יניב שהיה רק בן 15 כשאחיו נהרג, גדל והתבגר, התנדב במשך שנים, עבד בכל מיני עבודות בתפקידים ניהוליים בחברות אחרות ובאיזשהו שלב הרגיש צורך עז להפוך את ההתנדבות של פעם- פעמיים בשבוע למשהו מקצועי יותר.

איך זה הביא אותך למד"א?
"תמיד קרץ לי תחום הרפואה והעזרה לזולת. אלו היו ערכים שגדלנו עליהם בבית, תמיד להסתכל הצידה, לראות מה אתה יכול לתרום ואלו גם היו תכונות מאוד בולטות אצל אחי, אני מאמין שהעשייה שלי היום מחייה את רוחו".

זה לא קשה? אין סוג של חרדה או סוג של 'פוסט טראומה'?
"מי שלא יודע להתמודד עם זה לא יחזיק. יש הרבה מתנדבים שפורשים כי קשה להתמודד עם כל המצבים של אנשים חולים, תאונות דרכים... בעבודה שלי אני חווה הרבה תאונות קשות. כל תאונה מקפיצה את הלב, בעיקר כשמעורבים צעירים. זה משהו  שעושה לך צביטה בלב כל פעם. זה לא פשוט לחיות את זה".

ועדיין אתה בוחר כל יום מחדש במקצוע...
"לראות חיוך של חולה או של משפחה של אדם שהצלחנו להציל את חייו, הרצון העז הזה לדעת שבעבודה שלי אני יכול בכל פעולה שיכולה להציל חיים, אי אפשר להסביר את התחושה. העבודה קשה ותובענית וגוזלת משאבים רגשיים ומשפחתיים מאוד גדולים, אבל גם כשקשה, כשאתה יושב רגע בינך לבין עצמך, אתה מבין מה קורה בשטח ועוד אדם ניצל, אתה מבין שזה שווה הכל. אין ערך כספי לתחושה הזו או משכורת שיכולה לתת את התחושה הזו".

אתה מנציח אותו דרך העבודה שלך בעצם?
"הייתי מאוד רוצה לעשות כל מיני דברים שינציחו את שמו באופן קבוע. צריך למצוא את הדבר הנכון. בינתיים הוא הרוח הפועמת בכל עשייה חיובית התנדבותית וקהילתית שיש לי וסביבי. אני עושה הרבה פעילויות של צדקה לנזקקים "קמחא דפסחא" למשל בימים אלו. כל מה שנופל בידי, אני עושה את זה כי הוא היה כזה, ככה ראיתי אותו וכך חונכתי. הוא נמצא איתי. גם בעבודה, גם בחיים האישיים. זה היה שלי פרטי ובשנים האחרונות חשוב לי להזכיר אותו".

אשדוד נט נוסטלגיה

זמן קצר אחרי שקבוצת "אשדוד נט נוסטלגיה" נפתחה- יניב פרסם תמונה של אחיו דודו ז"ל.
"התלבטתי רבות אם לעשות את זה או לא. רציתי לשמור את זה כאישי פרטי שלי, מאידך, הקבוצה מרגשת אותי ואני קורא כל הזמן סיפורים שם. הזכרתי את אחי ובתוך שעה היו משהו כמו 300 לייקים ו-100 תגובות, 70% מהם לא הכרתי בכלל, במשך שבוע התגובות לא פסקו, אנשים שלחו הודעות בפרטי, היה מערבולת רגשית מטורפת, הרגשתי שהקבוצה הזו החייתה אותו. תחושה מדהימה, עד היום נכנס לפוסט הזה וקורא"

מה כתבו עליו?
"כתבו על הטוב שבו, האיש האמיתי, החבר שהיה. שניתן היה תמיד לפנות אליו, חיוך שלא מש ממנו גם ברגעים הקשים, נתינה לזולת. חוכמת החיים שהייתה לו שאילולא התאונה יכול היה להגיע למקומות רחוקים מאוד. טיפוס מנהיג ועוד... אלו ללא ספק דברים שגורמים לך לבכות מהתרגשות, סיפורים ואיזכורים של אנשים שנתקלו בו בדרכם, עברו כמעט 23 שנה ועד היום מחדשים לי דברים לגביו".

מסר שהיית רוצה להעביר? כדובר מד"א לכיש שגם איבד אח בתאונת דרכים?
"הייתה פעם סיסמה: 'עדיף לאבד רגע בחיים מאשר חיים ברגע'. אני מגיע לתאונות עם אנשים שנהגו תחת השפעת אלכוהול, כאלו שלא חגרו חגורה... ועוד מקרים, לצערי לא חסר. בתור מי שאיבד את היקר לו חשוב לי להעביר מסר לא רק לנהגים צעירים אלא גם ההורים, שייקחו את הילדים, יראו להם סיפורים של אנשים שאיבדו הכל ברגע אחד... שבו, תראו להם, תסבירו להם את המשמעות.
הצעירים מנסים לטרוף את העולם כאן ועכשיו ולא תמיד חושבים.
אם הצלחנו להציל בכתבה הזו עוד חיים של בחור/ה צעירה אחת שיחשבו רגע לפני שהם עולים לאוטו, את שלי עשיתי".