ימי חג החנוכה עיקר מהותם היא, לפרסם את הנס בהדלקת הנרות, ולהודות ולהלל להקב"ה על רוב חסדיו וניסיו עם אבותנו, בימים ההם בזמן הזה, ועל כך נודה לשמו הגדול סלה. ומעלת ההודאה לה' על חסדיו עימנו ופירסום הנס, הם יסוד גדול בעם ישראל, להכיר את הטובה וגם להודות למיטיב עמנו

וכן ציוותה התורה על אדם שמקריב קרבן תודה לה' (ויקרא ז' י"ב) "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן", דהיינו, שאם אדם מביא לבית המקדש קרבן שלמים על נס שנעשה לו, כגון, יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם חייבים להודות לה', צריך להביא עם תודת שלמיו ארבע סוגי לחם, עשר חלות מכל סוג, ובסך הכל מביא ארבעים חלות. מה שאין כן בשאר קרבנות שלא מביאים כל כך הרבה חלות. וביאר הספורנו למה צריך להרבות כל כך בסוגי החלות שביאים עם הקרבן תודה, כיון שברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים. והתורה הקדושה מחשיבה את קרבן שלמי תודה כאילו הוא קודש קדשים, כיון שההודאה לה' חשובה היא עד מאוד, ולכן טעון קרבן תודה ארבעים חלות בכדי שיתפרסם הנס ע"י ריבוי האוכלים את חלות הקרבן

ומובא במדרש תנחומא, ראה היאך הקב"ה סולח לעוונותיהם של ישראל! אמר הקב"ה: מי שיש לו פר יביא פר, מי שיש לו איל יביא איל, ומי שיש לו שה יביא שה, ומי שיש לו יונה יביא יונה, ומי שאין לו אחד מכל אלו יביא סולת, ומי שאין לו סולת ולא כלום יביא דברים, שנאמר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ותאמר שהוא מקובל? אמר הקב"ה, הן, ונשלמה פרים שפתינו (שם), למה? שאין חשובה לפני הקב"ה יותר מן ההודיה. ודוד המלך אמר (תהילים נ') זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלקים, ואחז"ל (ילקו"ש ח"ב רמז תשס"ג) אמר הקב"ה, התודה חביבה עלי מכל הקרבנות, לפי שבאה בחינם, שנאמר זובח תודה יכבדנני. דהיינו, שאדם שמעצמו מתנדב קרבן תודה, לפי שמכיר בגודל הנס שנעשה עמו, מעלתו גדולה וחשובה מכל הקרבנות כולם. ולכן קרבן התודה נחשב כקודשי קודשים לענין האכילה, משום שיצא מלב טהור של המתנדב, במה שידע והכיר בניסו ובא להודות לה' על רוב טובו

ואכן חובה על אדם להתבונן בחסדי ה' עמו ולהודות על הטוב אשר גמלנו יוצרנו, וידוע בשם מו"ר זקננו רבי מאיר אבוחצירא זצוק"ל, שהיה אומר שכאשר אדם נמצא בצרה ינדור מעות לעילוי נשמת צדיק, וכשיצא מצרה לרווחה יעשה סעודת הודיה להשי"ת שהוציאו לאור גדול, וזה בבחי' סעדני ואוושעה. וכתוב בספרים הקדושים, שאע"פ שלא ראוי לאדם לידור נדרים וכמו שאמר שלמה המלך בחכמתו (קהלת ה') "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם", אמנם, בעת צרה ראוי לאדם לנדור נדר כדי שהמצווה תגן עליו

ומעלת המודה בטובתו של הקב"ה ועל ניסי ה' עימו כל כך גדולה עד שזוכה לדברים הרבה, וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה) לאה תפסה פלך של הודיה, ויצאו ממנה בעלי הודיה, יהודה דוד ודניאל, שהודו. הרי, שלאה אמנו זכתה לשלושת הצדיקים הללו, שהאירו את העולם, בזכות זה שזכרה להודות ולהלל לה' על חסדיו עימה. ומעלת ההודאה גדולה עד למאוד, ואמרו חז"ל (תנא דבי אליהו זוטא ו'), אמר הקב"ה למשה, כשאני רואה בני אדם, אע"פ שאין בהם תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשי ידיהן ולא במעשי אבותיהם, אלא רק בשביל שהם עומדים ומודים ומברכים ומשבחים ומרבים תחנונים לפני, אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהם

לכן, כשאדם זוכר את חסדי ה' עמו גם בשעה שיצא לרווחה, אין גודל למעלתו ולשבחו, כי אדם שנמצא במיצר וקורא אל ה' אין מעלתו כאדם שנמצא ברווחה ומודה ומשבח לה'. משום שבעת שהאדם מוצא צרה ויגון אין לו אל מי לפנות ואז בוודאי בשם ה' יקרא, ובשעת הצער והצרה הכל מרגישים ויודעים שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים. אך בזמן שרווח לאדם מצרתו צריך התעוררות גדולה בכדי לעמוד ולהלל לה', כי בטבע האדם ששוכח את טובת בוראו. וע"כ אין לך גדול ומשובח ואהוב לפני השי"ת כקרבן תודה, ומי שעומד ומודה להשי"ת מקבל מן שמיא שפע של טובה וברכה ופרנסה בשפע גדול וברווח

על כן צריך כל אדם להרגיל עצמו שיהא שם שמים שגור על פיו לשבח ליוצרו, כמו יוסף הצדיק שהשתדל ששם שמים יהיה שגור על פיו, ובכל רגע היה מודה להקב"ה, גם בשעה שהיה בשפל המדרגה, ולעבד נמכר יוסף, עם כל זה התאמץ למצוא ולהכיר את חסדי ה' עמו גם בשעות קשות אלו, והודה לה' על חסדיו. ומשום כך זכה למלוכה, וששפע של פרנסה טוב וברכה יצא ממנו, ויוסף הוא המשביר לכל הארץ. כי שכר המודה לה' הוא שנכפלים לו מזונותיו ופרנסתו. כי חביבה ההודאה לפני ה' יותר מכל קרבן והיא קודש קודשים

יזכנו ה' ללמוד ולהבין, לדעת ולהכיר בחסדיו עמנו, והראנו ה' חסדיך, ונודה עליהם, ואו אז ישעך תתן לנו, ונזכה לישועת ה' ולאור זורח ומאיר, כבימים ההם כן בזמן הזה