המונולוג של מיכל, כפי שפורסם ב"לאישה":

"לפני שנה בדיוק קיבלתי טלפון שילווה אותי כל חיי. נבחרתי לתרום ביציות לזוג שאני לא מכירה. זוג שבחר בי מתוך מאגר של עשרות נשים. הגנטיקה שלי נראתה להם, הפרצוף שלי נראה להם, והם החליטו שאני זו שתיתן להם את הזכות להיות הורים.

שנה עברה, והמחשבות צפות: יש מצב שהאישה בהיריון? שהיא כבר ילדה? עדיין אין לי ילדים משלי, אבל יכול להיות שיש כרגע בעולם תינוק או תינוקת להורים מאושרים, עם הגנטיקה שלי! אולי תאומים או אפילו שלישייה?

נולדתי וגדלתי באשדוד, בת למורֶה ולעובדת סוציאלית. בכורה מבין שלוש בנות. כשהייתי בת 12 אבי נפטר בפתאומיות מחיידק אלים. ההבנה שאי־אפשר לדעת מתי יהיה יומי האחרון גרמה לי לרצות לבלוע את כל מה שיש לעולם להציע וגם לנסות להיות אדם טוב כל עוד אני פה.

בגיל 18, כמתנת יום הולדת לעצמי, הוצאתי כרטיס אדי, מהצבא קיבלתי פטור בגלל צליאק (אז לא גייסו בגלל זה), אבל התנדבתי לשירות לאומי ושירתי כסייעת בבית ספר לחינוך מיוחד. בסיום השירות, בגיל 19, החלטתי לטייל.

נדדתי במשך שמונה שנים. התחלתי בארצות־הברית ומשם המשכתי לדרום אמריקה, תאילנד, אוסטרליה ועוד. התפרנסתי מעבודות מזדמנות או עבדתי תמורת אוכל ולינה. למשל, כשהייתי בארגנטינה עבדתי בהוסטל של בחור ישראלי.

בשלב מסוים הרגשתי שמיציתי את הנדודים. חזרתי לארץ, למדתי אימון גופני ותזונה במכון וינגייט ובהמשך בריאות טבעית בשלוחה של הרב יובל אשרוב. אחרי פחות משנה הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי בישראל, ויחד עם בן זוג שהכרתי בארץ עברנו למיאמי. זמן מה אחרי זה נפרדנו, אבל נשארתי בארצות־הברית.

"כבר שנים שאני מתכננת לתרום כליה מתוך אלטרואיזם. לא עשיתי את זה כי הובהר לי שעדיף לחכות עד שמסיימים את הילודה. אמרתי לעצמי, כל עוד אני לא יכולה להציל חיים, אעזור ביצירת חיים".

לפני שלוש שנים וחצי, בעודי במיאמי, נתקלתי במודעה בפייסבוק: העמותה היהודית The Chosen One מחפשת צעירות שיתרמו ביציות למשפחות יהודיות. מעולם לא הכרתי מישהי שתרמה ביציות וגם לא שמעתי על זה שיח, אבל זה משך את תשומת לבי.

נכנסתי לאתר, ואחרי שדיברתי עם ראש העמותה היה ברור לי שאני עושה את זה. השלב הראשון היה למלא פרופיל מורחב באתר העמותה: תכונות אופי, באילו מקצועות היית טובה, מה החלומות שלך, איך היחסים עם בני המשפחה. התבקשתי לצרף תמונות שלי מילדות עד בגרות, לציין גובה ומשקל וגם לתאר איך נראות האחיות שלי, ההורים שלי, הסבים שלי.

בשאלון הרפואי דיווחתי שיש לי צליאק. מאחר שזו מחלה גנטית, התברר בהמשך שזה מנע מהרבה משפחות מלבחור בי. ראש העמותה אמר לי שהפרופיל שלי הוא אחד הנצפים שיש, אבל בגלל הצליאק זוגות מוותרים על התרומה שלי. כך עבר לו הזמן, לא קיבלתי פניות, חשבתי שזה כבר לא יקרה והמשכתי בחיי.

ואז, לפני שנה, קיבלתי פתאום טלפון מהעמותה: זוג רוצה אותי למרות הצליאק! הייתי בשוק מעורב בשמחה.

"אמרו לי שהפרופיל שלי הוא אחד הנצפים באתר של תרומת הביציות, אבל בגלל שיש לי צליאק הרבה זוגות החליטו לא לפנות אליי"

עברתי בדיקות גנטיות ובדיקות פוריות. בדרך כלל לוקחים תרומות מנשים עד גיל 30. אני כבר הייתי בגיל 31 המופלג, אבל בבדיקות התברר שאני פורייה ממש כמו בת 20.

ביקשו ממני לדווח ברגע שאקבל מחזור. כעבור שבועיים קיבלתי ועדכנתי. ואז אמרו לי: 'מצוין, בואי מחר בבוקר למרפאה בלוס־אנג'לס'. התברר שאת התרומה עושים במרפאה שבה בני הזוג מטופלים, רופא הפריון שלהם הוא זה ששואב את הביציות. אם הזוג היה גר בקנדה או אפילו באירופה, הייתי צריכה לטוס לשם.

להיות בתוך 12 שעות על מטוס ממיאמי ללוס־אנג'לס, ואז להישאר שם שבועיים פלוס היה מן הסתם אתגר לא פשוט. שאלתי מה אעשה עם הלקוחות שלי? עם הכלבה שלי? אמרו לי, 'או שתגיעי עכשיו או שתיקחי גלולות כדי שנוכל לתזמן את הפעם הבאה שתקבלי מחזור. תעדכני אותנו בתוך שעה'.

מעולם לא לקחתי גלולות כי אני נגד הכנסת דברים לא הכרחיים לגוף. וכן, ברור שידעתי מראש שבמסגרת תהליך התרומה אצטרך להכניס לגוף שלי הורמונים במשך שבועיים. זה אולי נשמע קצת מוזר, אבל הבנתי שכל עוד אני לא לוקחת לאורך זמן, זה לא אמור לגרום לגוף שלי נזק קבוע.

וכך, אחרי התייעצויות, קיבלתי החלטה: אני טסה עכשיו. בתוך כמה שעות הייתי בשדה התעופה בדרך ללוס־אנג'לס יחד עם שותפתי לדירה והכלבה שלי. מיד אחרי שנחתנו לקחו אותנו משדה התעופה למרפאה, שם הזריקו לי את המנה הראשונה של ההורמונים והסבירו לי איך לעשות את זה בהמשך לבדי. יש לי פוביה ממחטים, אבל החלטתי מראש שלמען המטרה הנעלה אתגבר.

מה שלא ידעתי זה שאצטרך להזריק מדי יום במשך שבועיים שתי זריקות ולקראת הסוף אף שלוש זריקות. הסבירו לי גם שבמהלך השבועיים אצטרך לעבור כל יומיים בדיקת דם ואולטרסאונד וגינלי כדי לעקוב אחרי התפתחות הביציות. זה בהחלט הקשה מאוד על התהליך, שלא לדבר על התופעות הלא נעימות מההורמונים, כמו עייפות, בחילות ומצבי רוח בלתי נשלטים. השתדלתי לא לחשוב על זה ולהתמקד במטרה.

"בדיעבד הבנתי שיכולתי לבקש לשמור חלק מהביציות שתרמתי לעצמי למקרה שאזדקק לכך, אבל לא חשבתי על זה מראש"

כעבור שבועיים עברתי שאיבת ביציות מוצלחת בהרדמה מלאה: הצליחו לשאוב 33 ביציות, מתוכן 26 איכותיות. כל הביציות הועברו לרשות הזוג שבחר בי ואינן יכולות לעבור לאחרים. בדיעבד הבנתי שיכולתי לבקש לשמור חלק מהן לעצמי (למקרה שאזדקק לכך), אבל לא חשבתי על זה. אם את לא מבקשת בהתחלה, זה לא ניתן לשינוי.

התרומה עצמה אנונימית. ההורים לא יודעים עליי דבר מלבד מה שמילאתי בשאלון, וגם אני לא יודעת עליהם דבר. מה שכן, אישרתי שבבוא הזמן הילד בבגרותו יוכל למצוא אותי אם ירצה.

בהתחלה התלבטתי, אבל אז חשבתי שאם אני הייתי אותו ילד, הייתי רוצה לדעת יותר על ההיסטוריה הגנטית שלי ומי האדם שעזר בהיווצרות שלי. אחרי שפרסמתי פוסט בנושא הבנתי שעשיתי נכון: קיבלתי תגובות מאנשים שנולדו בזכות תרומת ביצית. הם אמרו שלהם לא הייתה אופציה לדעת, והלוואי שהייתה.

"ההורים לא יודעים עליי דבר וגם אני לא יודעת עליהם דבר, אבל אישרתי שהילד יוכל למצוא אותי בבגרותו אם ירצה"

מסקרן אותי לדעת אם אכן נולד ילד בזכותי, שלא העברתי את הגוף שלי את כל התהליך הזה לשווא. אני תוהה אם ביום מן הימים אדע את התשובה. גם מסקרן אותי לדעת איך הוא או היא נראים, ומרגש לחשוב שאולי יש תינוק או תינוקת שנושאים את המטען הגנטי שלי, שנראים כמוני.

מצד שני אני לא חווה את אותו תינוק בתור 'הילד שלי'. הוא משולב עם די־אן־איי שאני לא מכירה, אני לא יצרתי אותו, לא גידלתי אותו ברחם שלי ולא ילדתי אותו. אין לי סנטימנטים בעניין הזה. בדיוק כמו שבכל חודש כשאני מקבלת מחזור אני לא חווה את זה כהפלה - גם כאן אני רואה בזה רק ביצית, רק מטען גנטי.

כרגע אני לא בזוגיות אבל בהחלט שואפת לכך ומתכננת להביא בבוא היום ילדים משלי. מובן שנשאלתי, 'מה יקרה אם תהיה לך בת שתתאהב בבחור שהוא אחיה?'. זה לא הטריד אותי כי הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. אם יהיה איזשהו ספק, אפשר לעשות בדיקות גנטיות.

"התחושה שאולי איזשהו זוג הצליח להקים משפחה בזכותי מרגשת אותי ברמות"

הרבה אנשים שאלו אותי אם עשיתי את זה בשביל הכסף. התשובה היא 'לא' מוחלט. בניגוד לפונדקאות, שעבורה מקבלים סכום משמעותי, התשלום על תרומת ביציות צנוע: קיבלתי 10,000 דולר. זה אולי נשמע יחסית הרבה בישראל, אבל בארצות־הברית זה לא נחשב הרבה. מאחר שאני עצמאית, ובמהלך התהליך לא עבדתי כמעט חודש, זה פחות או יותר התקזז.

חשוב לי לציין שאם מישהי רוצה לעשות זאת רק בשביל הכסף, אני ממליצה לה לוותר. מדובר בהליך לא קל בכלל, הכסף בפירוש לא שווה את זה. אבל אם גם לה יש תחושת שליחות, רצון לעזור, וכמוני היא אינה מרגישה שמדובר ב'ילד שלה', אני ממליצה. התחושה שאולי איזשהו זוג הצליח להקים משפחה בזכותי מרגשת אותי ברמות".