לא בכל פעם מראיינים מישהו שנותן לך השראה. כזו היא רס"ל סשה שמרוב בת ה- 30 מאשדוד. בחורה ערכית שתספר על עלייתה לישראל, היותה חיילת בודדת והעזרה במסגרת המילואים בפיקוד העורף לחולי הקורונה.

שמרוב בת ה- 30 היום עלתה בגיל 17 מאוקראינה כחיילת בודדה עם שני האחים שלה. ההורים נשארו באוקראינה.

"לא פשוט בכלל לעלות בגיל כזה לישראל, מגבלות השפה, התרבות, הכל ועוד שנה לאחר מכן להגיע לצבא שאני עדיין לא שולטת לגמרי בעברית, והמנטאליות שונה מאד".

איך מתמודדים?

"העובדה שזה היה החלום שלי בערך מגיל 12 מאז עזר לי, הייתה לי עזרה מהחברים, הפקדים ובעיקר משקית ת"ש מדהימה אחת שעזרה לי לאורך כל הדרך".

אמרת שזה היה חלום מגיל 12? כלומר ידעת כבר מגיל צעיר שאת רוצה לעלות לישראל ולהתגייס?

"כן, אני רציתי לעלות כבר בגיל צעיר יותר, אבל חיכיתי שהאחים שלי גם יהיו בגיל שיוכלו לעלות לישראל, כי אי אפשר לעלות בכל גיל".

וההורים לא רצו גם לעלות?

"בגילם זה הרבה יותר מורכב ולא פשוט לגמרי. 

כאמור שמרוב עלתה לישראל, הגיעה לאשדוד והתגייסה כחיילת בודדה להיות לוחמת בקרקל.
לפני כשש שנים, החליטה שהיא רוצה לעזור לחיילים בודדים, ולהקל עליהם את חוויית השירות מתוך החוויות שלה כחיילת בודדה, והחלה להתנדב בעמותת "אח גדול", עמותה למען חיילים בודדים שמורכבת מחיילים בודדים לשעבר.

"אני חושבת שהרבה יותר קל לחיילים לדבר עם מישהי כמוני, שהייתה שם, יכולה לעזור להם עם החווית האישיות שלהם".

את זוכרת קשיים בדרך? רגעים שאולי רצית להישבר ולחזור חזרה?

"לא לחזור חזרה, אבל יש רגעים קשים, היה מקרה אחד, שאבא שלי היה חולה מאד ורציתי לנסוע לבקר אותו וזה לא הסתדר לצבא, המפקדים שלי לא ממש עזרו בעניין הזה ורק אותה משקית ת"ש הצליחה לארגן את זה, כשהגעתי לאבא, קיבלתי כוח בחזרה, זה כמו מעין חמצן שממלא אותך בחזרה".

ואת מנסה בעצם לעזור לאותם חיילים בודדים היום?

"כן, חייל בודד הוא חייל שאין לו עם מי לחלוק באמת את מה שעובר עליו, החווית, הקשיים, ההצלחות. קשה לתאר את התחושה של חייל בודד שנמצא בטקס צבאי כלשהו ולא רואה משפחה או הורים לידו, זו הרגשה קשה, אני הרגשתי אותה ולכן קל לי להבין ולעזור לחיילים".

היום במסגרת המילואים, סשה עושה מילואים בפיקוד העורף ומשרתת כסמב"צית במלון הקורונה "שערי ירושלים", זאת לאחר שהייתה גם במלון "עץ הזית", ועדיין שומרת על קשר עם החולים שם. כבר יותר מחודשיים שהיא נמצאת במסגרת שירות מילואים.

"תקופה מאד קשה, מאתגרת שמצריכה לא מעט כוחות", מספרת סשה. "אני נמצאת כבר מעל 60 יום במילואים, הייתי כאן גם במסגרת הגל הראשון ועכשיו בגל השני ולך תדע מה יהיה בעתיד".

"אני מנסה לעזור לחולים, לדאוג שיש להם הכל, והכי חשוב שיצאו הביתה אחרי שיחלימו".

באשדוד היא גרה ברחוב מרטין בובר. "ממש ליד הפבלה", היא מספרת. יופי של מקום להרגיש את הלב הפועם של העיר, בעיקר את חיי הלילה.

"זה נחמד, כן, אבל לפעמיים שחוזרים בלילה מאוחר זה קצת פחות נחמד, אני אוהבת את אשדוד בדיוק כמו שאני אוהבת את המדינה, ישראל זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים", מסיימת שמרוב את הראיון.