רס"ל מנשה טקלה מאשדוד היה בן 13 כשעבר לבית ספר חדש, אז החלו הדברים להשתנות, ומה שהתחיל מהברזות שוליות לכאורה משיעורים, הפך מהר מאוד לאירועי אלימות ולסביבת אנשים שמשפיעה עליו לרעה.

משם, לדבריו, הדרך להתעסקות בסמים לא הייתה ארוכה. "הפסקתי להגיע לבית הספר, התחלתי לגנוב ולחשוב איך אני משיג כסף" – הוא מספר. "אהבתי את הכוח שאני מקבל מלהסתובב עם אנשים שכל הסביבה שלהם היא פשע".

כבר בכיתה ט', בעקבות מקרה אלימות בו היה מעורב, הוא נשפט לראשונה. הוא עבר בין הוסטלים ומסגרות, כשנדמה היה כי אין מי שמאמין בו. "כבר ידעו במשטרה מי אני ומה השם שלי" – הוא אומר. "ביום הראשון, באחד המקומות שהגעתי אליהם, המנהל אמר לי לא להיכנס לכיתה. הוא לא היה שם בשביל לעזור לי, הוא רק רצה לוודא שלא אעשה לו בעיות. ואני הייתי מבסוט מזה, לא רציתי להשתנות".

היה זה רגע אחד בו נעצר לעיני המשפחה אשר גרם לו להבין כי עליו להשתנות. "נאזקתי ליד ההורים ואמא שלי לא הפסיקה לבכות" – הוא מספר. "המבט שלה כשהיא ראתה אותי עם אזיקים גרם לי להבין שזו ההזדמנות האחרונה שלי. הבנתי שהמשפחה שלי היא זו שסובלת מהמצב והחלטתי לעשות שינוי". אחרי עוד משפט, הוא נשלח לפנימיית "נירים", כשהשופטת מבהירה לו שזאת ההזדמנות האחרונה שלו.

בסוף י"ב מנשה קיבל פטור משירות צבאי, אבל הוא החליט ללכת למכינה קדם צבאית כדי לבטל אותו. "כשהסתכלתי על העבר שלי, הבנתי שעשיתי בעיקר נזק לסביבה" – הוא מספר. "הרגשתי שזאת החובה שלי לתרום את השנים האלה למדינה - ובעיקר רציתי להוכיח לעצמי שאני לא אותו בן אדם שהייתי. לא רציתי שמה שהיה יקבע לי את המשך החיים, והבנתי שאני חייב להתגייס".

אחרי מאבק ארוך, שנמשך לאורך כל שנת המכינה, הצליח מנשה להתגייס ולהגיע לחוות השומר. "לא ראיתי בעיניים - מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה להיות חייל קרבי. לפעמים קשה להחזיק את עצמך, כשהחברים מסביבך מרשים לעצמם להיות בעייתיים, אבל המטרה הייתה לנגד עיניי - ולא נתתי לאף אחד לעצור אותי".

הוא עבר את הגיבוש של גולני והגיע לסיירת, ואפילו יצא לקורס מ"כים. "זו הייתה הגשמת חלום" – הוא אומר. "מאיפה שאני מגיע, אשכרה להתקבל לסיירת, ועוד להיות מפקד? זה נתן לי הרבה ביטחון".

מנשה היה בצוות עם עמית בן יגאל ז"ל, ויצא איתו למבצע בו נהרג. "הוא תמיד חייך, גם כשהיה לו קשה. כשאני נמצא במצב לא פשוט, אני נזכר בו ובדרך שלו" - הוא אומר בהתרגשות. "אני ממשיך להנציח את הדרך שלו, לדבר עליו ועל השמחה שתמיד הייתה סביבו".

"הצוות נמצא בקשר עם המשפחה של עמית וזה מחזק את כולנו - אני מגיע אליהם הביתה תמיד, הם לגמרי חלק מהמשפחה שלי" - הוא מוסיף ומספר. "לפני חודש בערך, נאווה, האמא, הזמינה אותי לדבר עם נערים מהוסטל, שיש להם רקע דומה לשלי. אנחנו מאוד קרובים וזה משמח".

היום מנשה משרת בקבע והוא אחראי על הלוגיסטיקה של הסיירת. "אני אוהב את היחידה וחשוב לי לדאוג ללוחמים - שיהיה להם הכי טוב, בלי לזלזל בהם או לסמן וי".

בשבוע שעבר הוא הגיע לביקור בחוות השומר, היכן שהכול התחיל - כדי לדבר עם חיילים שנמצאים באותה הנקודה בדיוק בה הוא התחיל את שירותו הצבאי, בתקווה לעורר השראה, אפילו באחד מהם.

"רוב מי שנמצא שם לא מאמין בעצמו" – הוא אומר, "הם חושבים שהם לא מתאימים למסגרת ולא מתארים לעצמם שיצליחו להשתלב. הגעתי לשם בשביל לבטל את הסטיגמה, לתת דוגמה אישית ולהראות שאפשר להיות כל דבר אם עובדים קשה בשביל זה".

שם, בחוות השומר, שאל אותו אחד החיילים אם היה מעדיף להתגייס ישירות לסיירת גולני, בלי הזמן בחוות השומר, והוא השיב: "בכל מקום שהייתי בו בשירות נשארתי תמיד עם כיסוי הדסקית של החווה. זה המקום שעיצב אותי, ואני מודה על כל רגע שהייתי בו - לא משנה שום דבר".

הניצחון של מנשה

מנשה מספר שקיבל חנינה מהנשיא, וזו מבחינתו - החותמת הסופית למסע הארוך שלו - שרחוק מלהסתיים. "אני חושב שזו לגמרי החותמת לדף החדש שפתחתי, וזה מוכיח שלא משנה מאיפה הגעתי ומה הרקע שהיה לי לפני - ברגע שאני לובש מדים אני שווה בין שווים, ומסוגל לעשות הכול".

קרדיט: נועה דרגוצקי ממערכת אתר צה״ל