כשפוגשים את טוראי גלב שצ׳ניקוב וטוראי אלן פאייר, נראה שהם חברים מאז ומתמיד. יש להם הומור משלהם, ומרגישים שהם מבינים זה את זה אפילו בחיוך.

אבל כשואלים אותם אם היו מדמיינים את עצמם מסיימים טירונות ומיועדים לשירות קרבי - הם מיד משנים את הטון. "לפני כמה שנים, חשבתי שאסיים זרוק ברחוב" - מודה טוראי גלב, וטוראי אלן מהנהן בהסכמה.

כדי להבין באמת את הסיפור שלהם, צריך לחזור אחורה, לימים ההם. הסיפור של אלן מתחיל באשדוד, ושל גלב אלפי קילומטרים משם, באוקראינה. כשעלה לארץ בגיל 6, הוריו התקשו למצוא את עצמם והוא "נפל בין הכיסאות". "הם היו עסוקים בלמצוא עבודה וללמוד את השפה" – הוא אומר. "הבנתי שאני חייב לדאוג לעצמי".

בבית הספר הוא לא הסתדר, ומהר מאוד הפסיק להגיע. "גדלתי בשכונה מאוד בעייתית עם אנשים קשים" – הוא מסביר. "לא הבינו אותנו במסגרות האלה, אבל אנחנו הבנו אחד את השני".

בגיל 12 הוא כבר בילה את הימים בשתיית אלכוהול, קטטות אלימות ושימוש ומכירת סמים. "חיקיתי את מה שהעיניים שלי ראו" – הוא אומר. "לא היה לי בשביל מה לקום בבוקר, והסמים מילאו לי את היום. הייתי ישן ברחוב על ספסלים, לפעמים מתעורר ולא יודע איפה אני. הייתי תקוע בלופ הזה - עד שאמא שלי גילתה מה אני עושה כל היום".

באותו רגע, הוא מספר, היא הייתה חסרת אונים: "היא ביקשה עזרה מהרווחה ולא ידעה מה לעשות איתי. הם הציעו לשלוח אותי למכון הגמילה מלכישוע. הייתי אמור להיות שם חודש וחצי, רק רציתי לברוח מכולם לקצת, לנקות את הראש ולחזור. בסוף נשארתי שם שנתיים וחצי. החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים, הוצאתי בגרות מלאה, עברתי טיפול וחזרתי לקשר עם המשפחה. היה לי רק ברור שהצעד הבא הוא להתגייס לצבא".

בינתיים, ברחובות של אשדוד, גם טוראי אלן פאייר היה עסוק בסחר וצריכת סמים, כשהוא מנותק לחלוטין ממשפחתו ומעביר חודשים ברחוב, בלי מקלחת ובלי להחליף בגדים. "נקודת השבר הייתה כשסבתא שלי הגיעה לבית המשפט אחרי שנעצרתי על סחר בסמים" – הוא משתף.

"לא ציפיתי שהיא תבוא, כי היא לא הייתה איתי בקשר", הוא נזכר בגרון חנוק, "ראיתי את הדמעות שלה זולגות תוך כדי. זה ריסק אותי. הבנתי שזה מחיר שאני לא מוכן לשלם יותר. רגע לפני שנתנו לי גזר דין - ביקשתי לומר משהו לשופט".

הוא מיד מפיג את המתח וממשיך: "אמרתי לו 'תשמע, עשיתי את כל זה ואפילו יותר, דברים שאתה לא יודע ושאני לא זוכר. אני אשב בכלא, אני חושב שמגיע לי. אבל יש לי רק בקשה אחת - תעזור להוציא ממני בנאדם. אני לא יודע איך, אבל אני לא יכול בגיל 17 לסיים את החיים'".

השופט שמע לבקשתו ושלח אותו למלכישוע, כשהוא מצויד בשקית זבל עם כמה זוגות גרביים ותחתונים, ותפילין. "עברתי תהליך מטורף" - הוא משחזר, "נהייתי אלן חדש, שלא ידעתי שאני מסוגל להיות".

שם, בנוף הצפוני של מכון הגמילה, כשלראשונה בחייהם יש להם מסגרת שתומכת ומכילה אותם, הם מצאו גם זה את זה. "אנשים חשבו שאנחנו אחים" - צוחק גלב, ואלן מוסיף: "אין משהו שאנחנו לא עושים יחד".

בימיהם במלכישוע הם חלקו לוקר, היום הם חולקים דירה עצמאית בעפולה והשבוע הם גם נשבעו יחד אמונים למדינה בסוף טירונות ארוכה בחוות השומר. עכשיו, גלב ואלן כבר יודעים שלא משנה מה הם עברו ועוד יעברו בחיים - יש להם אחד את השני.

"אני בא ממקום שלא קל לי לסמוך על אנשים, ישר אני חושד. אני לא משתף הרבה. אבל על אלן אני יודע שאני יכול לסמוך, ושהוא תמיד יהיה שם. הוא הגב שלי, לא הייתי שורד בלעדיו" - מודה גלב.

אלן מיד הוסיף: "אני מרגיש שהחברות שלנו היא גורל - כאילו נועדנו. אין מישהו שמכיר אותי כמוהו, ולהפך. הוא מעורר השראה בעיניי, והידיעה שיש לי אותו לצידי גורמת להכול להיות קל וכיף יותר".

עכשיו, עם סוף הטירונות, כשהם מחכים לשיבוצים שלהם במחלקה הקרבית, הם לוקחים לעצמם רגע לחלום. "במלכישוע לימדו אותנו לא לחשוב על העתיד, אלא לחיות את היום" - מעיד אלן, "אבל אם תשאלו אותי - אז יש לי כמה שאיפות. אני רוצה להגיע לסיירת גולני וגם להמשיך לקצונה".

אלן מחייך וגלב ישר מוסיף בהתלהבות: "זה החלום גם שלי. אני חושב שפעם הייתי העול של החברה, ולהיות קצין ומפקד בצבא זה להיות עמוד התווך של החברה. זה התיקון שלי, וחוות השומר גרמה לי להרגיש שאני מסוגל להגשים אותו".

כתבה: גל פלוק רוה, מערכת אתר צה"ל