ויקטוריה מיכלצ'ישין מאשדוד, מעולם לא העלתה על דעתה כי תתמודד אי פעם עם אנורקסיה, זאת על אף ההערות הרבות והביקורות ששמעה במהלך חיה על משקלה, כי הרי "כולם בסופו של דבר עסוקים במשקל שלהם וכיצד הם נראים". אולם במהלך השנה האחרונה מצבה הלך והתדרדר, ותוך חודשים ספורים היא ירדה באופן משמעותי במשקל, בעקבות כך אושפזה בבית החולים והחלה ליטול תרופות וטיפולים.

ויקטוריה, נשואה ואימא לילדה בת חמש, דוגמנית במקצועה. בעקבות חוק הרזון הקובע את המשקל המינימלי הנדרש לעיסוק בדוגמנות בכדי למנוע את השימוש בדוגמנים רזים יתר על המידה המהווים מודל לחיקוי המעודד הפרעות משקל ואף הפרעות אכילה בקרב האוכלוסייה, הוקפא חוזה העסקתה.

"תמיד חשבתי שאני נורמלית וכל השאר פסיכיים" – היא אומרת, "עד שראיתי את המספר 49 על צג המשקל ובן רגע נחתה עליי ההבנה. הייתי בטוחה שאני שוקלת הרבה יותר, אבל נמנעתי מלעלות על המשקל כי זה הפחד הכי גדול שלי. הבנתי שאני במצב לא טוב ושאני צריכה עזרה".

עד לפני שנה, על אף שהייתה רזה לכל הדעות - משקלה עדיין הוגדר כתקין ביחס לגובה ולגיל. כאמור המהפך החד קרה תוך מספר חודשים ספורים: "פתאום אני מסתכלת במראה ואני רואה בחורה אנורקסית: הקימור בגב, העצמות שבולטות והעיוותים - פתאום חלחל בי שאני חולה".

"בדיעבד אני מרגישה שזה היה שם כל הזמן ובשנה האחרונה היה זה טריגר כלשהו שהופעל ותוך מספר חודשים הגעתי לתת משקל וטיפולים" – היא מסבירה. "אני זוכרת את ההתעסקות הלא נורמאלית סביב המשקל כבר מגיל 15 - המחשבות האובססיביות סביב המשקל, הדיאטות והספורט האובססיביים שהיו שם כל הזמן. אנשים לא יודעים שלעיתים מאחורי מה שהם רואים יש שנים של נפש כואבת שעולה למשפט כל יום".

מאיפה זה נובע לדעתך?
"בד"כ זה מגיע ממקומות של מצוקה. הייתה לי ילדות לא פשוטה, שכללה בה את מיטב הדברים שאפשר לתאר בתווך גילאים מאוד צעיר".

אז איך מתמודדים עם זה?
"התחושה היא שאין למי ללכת או למי לפנות. אנורקסיות לרוב פוגעות בעצמן כדי להשתיק את הכאב ונראה שהמערכת לא יודעת איך לטפל בהן".

את ניסית לפגוע בעצמך?
"היה לי מקרה שבלעתי 21 כדורים - אני לא בטוחה שרציתי להתאבד, פשוט לא מצאתי דרך אחרת לצעוק. התייבש לי הפה מלומר מילים, הרגשתי לבד. נמאס לי שבודקים אותי, נמאס לי שאף אחד לא מבין את הצורך הרגשי שלי והפתרון ה"מקובל" הוא פשוט לאכול. יש בורות גדולה בנושא".

מה זו האנורקסיה הזאת מבחינתך, כיצד היא מתבטאת?
"אני מדמה אותה למעין נקודה שחורה בבטן שעזרה לי לגבור על הרעב ולאורך השנים טיפחתי אותה עד שאיבדתי עליה שליטה. אתה מתחיל לברור ולצמצם את כמות האוכל ואם בטעות חרגת אתה הולך להקיא שחלילה זה לא יישאר בגוף".

מכשהבינה והפנימה כי היא מתמודדת עם אנורקסיה, החליטה ויקטוריה לגשת לבית החולים תל השומר, שם התאשפזה לקבלת טיפול. "הלכתי להתחמש. לא יכולתי להילחם במחלה הזאת לבד, היא חזקה ממני - היא מאשימה אותי בכל ביס שאני מנסה לקחת, זה כואב רגשית ופיזית".

וזה עזר?
"לא. הם פשוט דואגים שתאכל ותאכל עד שתעלה במשקל ללא שום היגיון. הדיאטנית בונה לך תפריט עם כמות כזאת של אוכל שלא אכלת אולי בכל החודש האחרון ואם אתה לא אוכל, אתה לא יוצא הביתה או שמאכילים אותך במטרנה למבוגרים. זאת הייתה החוויה שלי, אולי לי היה קשה יותר כי השתגעתי בלי הבת שלי".

אז מה היום?
"השתחררתי הביתה ואני מטפלת בעצמי באופן פרטי באמצעות פסיכולוגית ופסיכיאטרית. אני חושבת שעצם זה שהפסקתי להכחיש והפנמתי שאני חולה, התחלתי למעשה בתהליך ההחלמה".

איזה מסר היית רוצה להעביר לקוראות ולקוראים?
"לבנות אני רוצה לומר שגם אם המשקל שלך תקין זו עדיין יכולה להיות אנורקסיה. שימי לב למחשבות שלך האם הן אובססיביות או לא. אם כן, אל תהססי לפנות לגורם מקצועי ולקבל טיפול, בין אם מדובר בטיפול תרופתי, פסיכולוגי או אשפוז בבית החולים".

"ולגבי שאר הקוראים, במיוחד הגברים: תדעו שכל מילה שלכם עלולה להוות טריגר. תפעלו באנושיות, תפתחו את העיניים ותדובבו אם צריך כי אשכרה מתים מזה. אם אתם רואים קרובה שלכם ששורפת את כל הזמן שלה בריצות ושותה רק מים, אם היא מדברת רק על אוכל, עייפה כל הזמן או מתלוננת על חוסר שינה תמידי, נמנעת לאכול וחווה שינויים קיצוניים במצב הרוח – כל אלו סממנים לאנורקסיה".