הייתי בגטו וילנה, נערה בת 16 עם תעודת עבודה איתה יצאתי מהגטו לעבודת כפייה עם עוד כמה עשרות יהודים.

יום אחד כשהלכנו לעבודה, תפסו אותנו ואת כל העובדים שעבדו בתחנת-הרכבת הסמוכה, בשדה התעופה ובמקומות אחרים, העלו אותנו לרכבת והסיעו אותנו לאסטוניה, בלי להגיד לנו שום דבר.

הייתי בין הראשונים שנלקחו לאסטוניה. נסענו ברכבת משא, כזו שמובילים בה בהמות, במשך שלושה ימים ושלושה לילות בלי אוכל ובלי כלום. לא ידענו בכלל לאן לוקחים אותנו ולשם מה. היו אחדים שהצליחו לקפוץ מן הקרונות והשומרים ירו בהם למוות. 

הגענו למחנה וַיְוָרָה. היה זה מקום בוצני מאד. הרגלים היו נתקעות בבוץ וקשה היה לחלצן. בוץ כמו דבק. התגוררנו בצריפים גדולים ובצפיפות איומה. מאות אנשים בכל צריף. במחנה זה פגשתי שתי נערות, סוניה ושיינה גלזר שלמדו יחד איתי באותה כיתה בווילנה. שמחנו על הפגישה. לצערי שיינה נספתה במחנה שטוטהוף (שעוד נגיע אליו בהמשך) ואילו אחותה סוניה שרדה וכיום גרה בל-אביב.

היינו כמה אלפים במחנה סגור עם גדר תיל. אמרו לנו שמי שינסה לברוח ימות מהגדר החשמלית. היו שם שומרים גרמנים ואסטונים ולטישים ואוקראינים וכל מיני. היה לנו שם מאד קשה, למרות שלמעשה לא עשינו כלום. בלילות היו לי סיוטים. מחשבות של יאוש. אבל למזלי שהיתי שם רק שבוע. כל בוקר היינו צריכים לצאת למסדר.

בוקר אחד בא גרמני אחד ואמר שהוא צריך 100 בחורים ו-50 בחורות למקום אחר. לא היתה אופציה להתנדב. הגרמני עבר בין השורות ובחר לו את מי שרצה. ביניהם בחר בי. חששנו שמא יוציאונו להורג, כי הוא לקח רק בחורים ובחורות צעירים מאד. אבל זה היה מזל גדול.

הביאו אותנו למחנה קיוִיוֹלִי וזכינו לקבל מעט אוכל. בנינו שם בית-חולים לחיילים הגרמנים הפצועים. אחרי חודש החליפו את האחראי הגרמני בגרמני אחר, פצוע מן החזית, שהיה רשע ואכזר. הוא פיקד עלינו במשך יום אחד בלבד. למה? כי בבוקרו של אותו יום, הוא נכנס עצבני לצריף הבידוד, שבו שכבו חולים במחלות מידבקות (טיפוס), ובמכוש ניפץ גולגולתם של 21 יהודים והרג אותם. כך בחמת זעם ובאכזריות. בלי סיבה בלי כלום. מאוחר יותר סיפרו לנו שהוא קיבל מכתב מהבית עם בשורה רעה, ואת כל זעמו כילה ביהודים החלשים וחסרי הישע. כך הרג במו ידיו 21 אנשים. למזלנו, למחרת הוא כבר עזב. כאמור היינו 150 אנשים במחנה הזה.

אחר כך החלו בכל יום צרות אחרות. התעללויות, השפלות, מכות, עונשים קשים על כל עבירה הכי קטנה. במחנה אחר צמוד לשלנו, שרק גדר הפרידה ביניהם, היו שבויים רוסים. אנו והם עבדנו באותו מקום, כך שרק בזמן העבודה היה לנו מגע וקשר איתם.

העבודה היתה פיזית, קשה מאד. הוטל עלינו, שלוש בחורות, לרוקן קרון מלא חצץ או אבנים וזאת תוך שעתיים. מידי פעם הגיעו רכבות עם אבנים ו/או חצץ ואנו היינו חייבות לרוקן אותם במהירות.

הכרתי רוסי אחד בשם ויקטור. הייתי בת 19 ועמי בחורה בת 20 ושמה סימה, החלטנו לברוח מן המחנה יחד עם ויקטור. לא ידענו לאן לברוח. לא הכרנו את האזור. אבל ויקטור אמר שיש לו חתיכת מפה והוא מכיר קצת את הסביבה. החלטנו לברוח יחדו.

בוקר אחד בדרכנו לעבודה, הצלחנו להתחמק ונמלטנו. עברנו עשרות ק"מ ברגל. ביום שכבנו באיזשהו יער ובלילה הלכנו. אוכל כמובן לא היה לנו אבל הסתדרנו. הכפריים באסטוניה אף פעם לא נעלו את בתיהם ונהגו להשאיר בפרוזדור חלב ולחם בשביל עניים שחלפו בדרך. אז התגנבנו ונטלנו חלב ולחם מן הבתים האלה.

ככה הלכנו ששה ימים עד שביום השביעי תפסו אותנו. תחילה זיהו אותנו והחלו יורים בנו, אבל למזלנו לא פגעו. ברחנו אך בסופו של דבר לכדו אותנו. היינו מפוחדים ומיואשים. לא היה לנו נשק. ציפינו שיהרגו אותנו מיד. לויקטור היתה סכין מוסתרת במגף.

העלו אותנו על עגלה עם סוס ושמו שלושה שומרים, אחד גרמני ושניים לטישים, ללוות אותנו למחנה. חברתי ברגע מסויים שלפה את הסכין מהמגף של ויקטור ונעצה אותו בחזה של הגרמני. התעוררה מהומה ושלושתנו ברחנו. לא הספקנו לברוח רחוק ושוב תפסו אותנו. כעת ידענו שזה סופנו. הפעם בטוח יהרגו אותנו. ואמנם את חברתי הרגו מיד ואותי ואת ויקטור הובילו אל בית-הסוהר.

היינו 30 יום בבית-הסוהר בלאטיה. כלאו אותי בחדר מלא מים עד גובה הברכיים וכל יום היכו אותי מכות נמרצות. נחקרתי בקשר לפרטיזנים. חשדו כנראה שאנו שייכים לפרטיזנים ורצו שאגלה את האמת. אמרתי להם שאני לא מכירה שום פרטיזנים וכי אני וחברתי ברחנו ממחנה עבודה ורק בדרך פגשנו את ויקטור. הם אמרו שיחזירו אותי למחנה שממנו ברחתי, ויענישו אותי בעונש מרתיע, שכולם יראו שלא כדאי לברוח. ידענו שהכוונה היא שיוציאונו להורג בפני כל יושבי המחנה.

ואכן החזירו אותי למחנה. למזלי אותו מפקד גרמני רשע כבר לא היה במחנה. במקומו היה גרמני אחר מבוגר הרבה יותר. הוא אמר שקודם ילקה אותי ורק אחר כך יתלה אותי. ואז בא מנהל העבודה, הקאפו היהודי והחל לצעוק עלי "את כזו…ואת כזו…ואת ברחת…ובגללך נענשנו…" והחל להכותני. אבל למעשה רק עשה עצמו כמכה אותי חזק. בסוף שכנע את הגרמני לתת לי עונש כבד שיש בו תועלת. ומה היה העונש?…להביא מים למטבח ממקום מרוחק.

הבעיה היתה הבוץ. נאלצתי לבוסס בבוץ הטובעני והדביק עם כדי מים, וזו היתה עבודת פרך ממש. היה לי קר, רגלי קפאו והייתי מורעבת, עייפה ותשושה. אך המשכתי. לא רציתי להישבר. רציתי לחיות וכל יום שעבר נתן לי תקווה שאולי מחר יהיה יותר טוב. כך עבדתי בעבודה המאומצת הזו כשבוע וחצי.

למזלי התקרבה החזית הרוסית ונאלצו להעתיק את המחנה למקום אחר. אחר כך הגיעה פקודה שצריכים לקחת אותנו לגרמניה. בדרך לשם עברנו עוד ייסורים וחתחתים ותלאות ומוות המוני. כל אלה בספר הישרדותי.

שושנה ניצלה, נישאה לניצול שואה מוילנה, יחד עלו ארצה והתגוררו באשדוד.