רחל מור כותבת ביום השנה להרצחו של בנה:
"היום 17.1 היום השחור והנורא של חיי. היום בו נרצח בדם קר וכך סתם איתי מור הבן שלי ושל מאיר לפני שנה. איתי אהב את החיים, את המשפחה ואת החברים מאוד מאוד. תמיד היו לו חשובים לחייו ובחייו. עצובים, כואבים ובעיקר מתגעגעים..."

חבריו, מכריו ומשפחתו התארגנו יחד ובשבוע הבא (שישי) יקיימו בחוף הים הקרוי על כינויו של מור -"סבביתה", אירוע לזכרו ולהנצחתו. כך השבוע נכתב בדף הפייסבוק שהוקם לזכרו: "שנה בלי איתי, וזו הזדמנות לזכור ולהמשיך עם כל מה שהוא אהב וחגג בחיים, אז בואו כולם ותזמינו את כל הג'מעה – כל מי שהכיר את איתי וכל מי שחשוב לו להמשיך בסבביתה טרדישן, בואו נמשיך להפיץ את האהבה!"

פרטים מלאים על האירוע בסוף הידיעה...

למה הוא נרצח?
הסיבות שהובילו את אמיר בסטיקר לרצוח באלימות קיצונית את שכנו, איתי מור, אדם שבקושי הכיר, נותרו לא מובנים ובלתי נתפסים. הוא פשוט היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מול הדלת הלא נכונה. "זה היה יכול להיות כל שכן אחר בבניין. "לאיתי פשוט לא היה מזל". אמר חוקר בפרשה.

הרגעים האחרונים של איתי:
שעות אחדות לפני שבסטיקר שב לדירתו, איתי מור חזר מהעבודה לביתו אחרי טיול קצר בחוף הים. הוא התיישב עם ילדיו ואשתו לארוחת ערב משפחתית ואז נכנס לחדרו של בנו כדי להקריא לו סיפור. לאחר כמה דקות הכריז על הפסקה ואמר שהוא יוצא לזרוק את הזבל.

בשעה 20:50 יצא מור מביתו בקומה השלישית. באותה עת ישב בסטיקר בדירת הוריו לבדו. אמו נשארה אצל הסבא, אביו עוד לא חזר ממשמרת. מור ירד לעבר חדר הזבל כשבידו שקית. בדרך חזרה פגש את אחד השכנים והם שוחחו במשך כשתי דקות בענייני הבניין. אחד הנושאים היה האור בחדר המדרגות. ייתכן שזה מה שהזכיר לו לגשת אל ארון החשמל.

זו הייתה הפעם האחרונה שבה מישהו שוחח עם מור. התמונה שבפתח הכתבה מתעדת את סוף המפגש הזה: מצלמת אבטחה המותקנת בעינית הדלת של אחת הדיירות צילמה אותו שניות לפני הרצח.

מור עלה במדרגות לכיוון ארון החשמל שבקומה הראשונה. כשפתח את הארון, בסטיקר נטל את הסכין מהמגירה במטבח, יצא החוצה ודקר אותו. אחרי חמש דקירות, שהסכין נשברה מעוצמתן, חזר במהירות הביתה ונעל את הדלת.

מור הספיק לזעוק לעזרה כשהוא מאבד דם רב ומנסה לקום על רגליו. השכנה ולריה סמילנסקי מספרת שהספיק לומר: "למה הוא עשה לי את זה? למה הוא דקר אותי?". עמית, ששמעה את הצעקות, ירדה במהירות לקומה הראשונה. אחד השכנים הכניס את ילדיה הביתה כדי שלא יראו את אביהם.

ניידת טיפול נמרץ של מד"א הגיעה לזירת האירוע, אבל מור כבר היה מחוסר הכרה וללא דופק. הפרמדיקים ביצעו בו פעולות החייאה כשבסטיקר יצא מפתח ביתו, צפה לרגע במתרחש וחזר פנימה. דקות אחדות לאחר מכן פונה מור לבית החולים "אסותא" בעיר, שם נאלצו הרופאים לקבוע את מותו.

וכך מתאר הרוצח בסטיקר את הרצח בחקירתו:
"ישבתי בבית ופתאום שמעתי רעש במדרגות. הצצתי דרך העינית וראיתי אותו פותח את ארון החשמל וסוגר אותו. שמעתי אותו אומר שהוא רוצה להרוג אותי. שמעתי קול בראש. זה נכנס לי בראש. מכאן לא הייתה כבר דרך חזרה. מבחינתי 'הקם להורגך, השכם להורגו.

 ניגשתי למטבח, לקחתי מאחת המגירות סכין ארוכה בגודל של  13 ס"מ בערך ופתחתי לאט את דלת הבית... החזקתי את הסכין ביד, הוא היה עם הגב אליי. התנפלתי עליו ודקרתי אותו המון דקירות, עד שהסכין נשברה לו בעצמות. רציתי שימות. הייתי באמוק, באטרף. אחרי שהוא נפל על הרצפה הפסקתי לדקור אותו ונכנסתי מהר הביתה".

מי היה איתי?
איתי מור, מנופאי בנמל אשדוד, אדם חברותי וחייכן שכולם הכירו בכינוי "סבביתה" ("בגלל שהוא היה סבבה עם כולם"). הוא היה טיפוס ספורטיבי, שחקן טניס וגולש גלים וסקטבורד.
אמו, רחל, גידלה דורות של תלמידים כמורה לתיאטרון ב"מרו"ם", מרכז למחוננים ותלמידים מצטיינים. אביו, מאיר, עבד בתפקיד ניהולי בחברה למדבקות. לפני איתי נולדה להם אחותו, שני מור-עזריה.
איתי ועמית, מורה לחינוך מיוחד ומטפלת רגשית בילדים באמצעות אמנות, הביאו לעולם שלוש בנות ובן. כיום הם בני שנתיים וחצי עד תשע.

על איתי אמרו שכניו ברחוב האשכול:
"איתי היה ארץ ישראל היפה. הוא היה בחור יפה, גולש, מתאמן בחדר כושר, איש משפחה למופת, כולו נתינה. כולם בבניין אהבו אותו, אפילו גלינה, האמא של הרוצח.

"איתי היה בוועד הבית והוא עזר לנו להתאקלם בבניין, סייע לנו בכל דבר, תמיד עם חיוך על הפנים. זה משהו שילווה אותנו שנים. כואב לי על אשתו עמית שצריכה לגדל ארבעה ילדים קטנים, שהוא לא יזכה לראות את ילדיו גדלים".

במסגרת תפקידו בוועד הבית, הוא דאג לכל דבר בבניין. איתי יזם את השיפוץ שעשו בבניין סיפרההשכנה אינה. "הוא היה זה שהתרוצץ להחתים את הדיירים על תמ"א 38, הבניין הישן והעלוב יהיה פנינה בזכותו. אבל הוא כבר לא יזכה לראות את זה".

"לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה, לאיתי היה תפקיד חשוב. להיות מודל לחיקוי, האור והאהבה, הפשטות, הפרופורציה לחיים של כולנו... ".

חבריו לעבודה של מור:
"בחיים לא הסתבך, בנאדם משפחתי, חייכן, חרוץ, חביב לכולם, הוא היה חברותי מאוד, מקובל בין כולם, ספורטאי למופת, גולש מעולה, שחקן טניס מצוין. תמיד היה מחייך, שידר אופטימיות, לעולם לא ראיתי או שמעתי אותו כועס. עלם חמודות של ממש."

הפרדה מאיתי:
אלפים ליוו את איתי מור בדרכו האחרונה. אלמנתו עמית ספדה לו:
"אמרת שהים הוא התרופה שלך. אני מסתכלת על הילדים ורואה אותך דרך העיניים שלהם. הילדים מנסים להיות חזקים. היום בבוקר הילדה אמרה לי: 'אבא בעבודה', והאחים ענו לה: 'אבא לא בעבודה. אמא בוכה כי אבא לא יחזור'. השארת לי ארבע מתנות יפות. אני מבטיחה שאדאג לילדים. כשרק הכרנו אמרת שנתחתן כי זה כתוב בכוכבים. אני תוהה אם גם זה היה כתוב שם. אני מבטיחה שאמשיך את הדרך שלך עם שמחה ואושר. אני פשוט אוהב אותך לעולמים". באחת השבתות האחרונות, שהייתה גשומה וסוערת, עמית לקחה את הילדים לחוף הים. המקום הכי קרוב לאבא.

הזיכוי של הרוצח – מחוסר שפיות:
אמיר בסטיקר הודה ברצח אבל זוכה לאחר שנקבע שלא היה שפוי בזמן הרצח. הוא נשלח לאשפוז שיימשך עד 25 שנה. כך החליט הרכב של שופטים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

אלמנתו, עמית מור, הגיבה באשדוד נט לפני שלושה חודשים לראשונה מאז אותו יום ארור:

"כיצד ייתכן שאשב בבית המשפט ואשמע את המילה "זכאי" מפיו של השופט, לרוצח שלפני רגע הודה על המעשה הנתעב שלו. מעשה כל כך קשה שהפך את עולמי ואת עולמם של ארבעת הילדים הנפלאים שלנו, ילדים שכל יום שואלים על אבא שלהם, כל דקה ודקה מתגעגעים אליו...חוסר שלא נתפס."

מיד עם פרסום גזר הדין הגיבה אימו של איתי ברשת הפייסבוק :

אם במקרה הכרתם את איתי ותרצו לקחת חלק ביצירת הספר, את התמונה והכיתוב יש לשלוח לוואטסאפ בטלפונים: 052-8809575, 052-3311376, למייל: [email protected]  או לאין בוקס בעמוד הפייסבוק

האירוע לציון השנה יתקיים ביום שישי הבא (25/01) בחוף הסמוך לשפך נחל לכיש - בסשן סבביתה ברוח איתי, עם שתיה חמה, בירות, מוזיקת רגיי, גלים ומלא שמחה.