דני רייף, היה סוג של אגדה בפני אלו שהכירו אותו מקרוב ומרחוק. הוא היה יפה תואר, כחול עיניים ואדם עמוק כמו הים עצמו. הוא היה מגנט חברתי, אדם חזק מנטלית ופיזית ומפוצץ בכריזמה, מנטור רוחני להרבה צעירים שפגשו אותו ולא רק לגולשים.

הוא השאיר חותם ענק על כול בן אדם שפגש בו. הוא היה גם איש שיח על תרבות, פילוסופיה, מוזיקה, בילויים, שותף לעישונים ועד עולמות ה "זן", חיי בסגנון חיים אלטרנטיביים, הכיר המון אנשים בארץ ובעולם, חי בלי לדפוק חשבון לאף אחד ומבלי לפגוע באיש מעולם.

דני רייף נולד ב1957 ליוסף רייף ז''ל שהיה עובד חברת חשמל וזיווה לבית משפחת קקון האשדודית הוותיקה שתבדל לחיים ארוכים.

דני גדל ברחוב רוגזין כילד שובב ונער שובב אף יותר על אף היותו נער אינטלגנטי וחריף אך היפר אקטיבי. הוא לא הסתדר עם מסגרות ומצא את עצמו נפלט ממערכות החינוך כבר בהתחלה, עד שמצא את עצמו מחוץ למסגרת ברחוב.

כ"נער בעייתי", הוא נמשך תמיד לאלה שהיו אף הם בעייתיים שנמשכו ל"עניינים ובעיות ובעיקר לתגרות רחוב".

המזל של דני היה האהבה שלו לים יחד עם אופיו החזק, שמרה עליו מלהתדרדר לעולמות של פשע וחבורות רחוב כמו שקרה ללא מעט מחברי ילדותו.

בים הוא הכיר דמויות "אלפה" ששלטו ביד רמה בחופים ולקחו חסות על הילד/נער הקטן עם העיניים הכחולות שהיה "קטנצ'יק" אך מאוד אמיץ וכריזמטי ודאגו לכוון אותו למקומות חיוביים. אלה היו המצילים של שנות ה70 - ארמו (כפפות הזהב), עמר, שרמן , אפריים שומר, ישראל מלול, חיים סנדרוסי, דוד אבוטבול וכול דור המצילים הראשון שהיו לו לאבות ולאחים.

בגיל 14, דני רכש את הגלשן הראשון שלו בשותפות עם חברו דוד (טוסה) אלפרנג'י, והחל לגלוש מאז ועד לשנה האחרונה בה חלה ונפטר.

בלימודיו באורט ימי הוא הכיר חבר חדש מת''א שגם היה גולש, עופר זרמתי, אליו נחזור בהמשך ....

עם הגעתם של צווי הגיוס הראשונים, היה ברור לדני שהוא מכוון לקומנדו הימי, כיוון והצליח שרת כלוחם עד שנפצע.

בסוף ה70 תחילת ה80 דני החל לבקר יותר ויותר בת''א, בעיקר את חברו מאורט ימי, עופר זרמתי,  שנהפך להיות איש הרנג'ה בסצנת הגלישה והבילויים בת''א.

סביב חבורת ה"גולשים" הזו שכללה את אמור קנצפולסקי , גלי זינר, שמעון דוייב, להקת משינה (יובל /איגי/ שלומי ), אנשי חיי הלילה ובעלי המועדונים שקמו בהמשך, דיני ומאיר לביא, ספי וולפיש, אורי שטארק, ראל נדל דוגמניות כמו רונית ויגלר ועוד מלא אנשי עסקים "ובנים של ", הם היו הסצנה בת''א ....ודני היה לחלק ממנה.  

דני ההרפתקן, רצה לראות עולם ובעיקר לחוות את הגלים הגבוהים בעולם –3-4-5 מטרים ורצוי עם מאסה של קובים מטורפים של מים. הוא היה אמיץ בקיצון, שלא פחד מכלום - לא מאדם, לא מאתגר ובטח לא משום גל.

דני עלה על מטוס והחל לנדוד בין הגלים. הוא התחיל בפורטוגל המשיך לספרד – מונדקה / צרפת – ביאריץ / המלדביים /אוסטרליה..  בכול מקום למספר חודשים.

מכול המקומות דני התאהב באוסטרליה והשתקע שם.

בשנותיו הארוכות באוסטרליה עשה חייל בתחום הבסטות בנישת התכשיטים, צבר הון לא קטן, ובין הגלים לעסקים, בא לבקר בארץ מפעם לפעם. בכול ביקור שלו בארץ - הבית הראשון היה אשדוד והשני ת''א .

ההצלחה הפיננסית הסתיימה תוך שנתיים בשנים 2010 -2009 בה דני הפסיד את כול הונו וחזר להתחלה עם אכזבה לא קטנה אבל עם אותה כריזמה ואותו להט של חיים ואופטימיות שאיפינו אותו בכול חייו.

דני חי באוסטרליה מ 1994 ועד הלילה האחרון שלו ב2021  כחולה סרטן שמבין שהוא נפרד מהעולם ומהחברים מישראל ואוסטרליה, שהיו לצידו וליוו אותו ביומו האחרון ויומו האחרון היה מיוחד כמו שדני היה מיוחד -  מסיבה שהחלה בלילה והסתיימה בבוקר בו דני החזיר את נשמתו לבורא. גופתו הובאה לישראל לקבורה באמצעות סיוע כלכלי של החברים בישראל.

לאחר מותו של דני רייף (2021), ארגון גולשי הגלים בישראל, קיימו מעגל גולשים לזכרו, כאשר רגע השיא היה שאמו של דני ז"ל צפתה מבעד לסוכת המציל במעגל הגולשים לזכר בנה

אנקדוטה אישית על דני רייף:

הסיפור שלי על דני רייף התחיל כשנכנסתי לעולם גלישת הגלים לפני 39 שנים והגלישה הפכה אז למהות חיי... הייתי בן 11 כשאבא איציק קנה לי את הגלשן הראשון. גרנו בשכונת בן אליעזר באשדוד והמרחק הים היה רגלית.

ב1986 עברה לשכונה שלנו משפחת רייף - זיווה שהתאלמנה מס שנים קודם מבעלה והבן הצעיר אבישי שהיה כבר גולש מוכר ומוביל באשדוד. מהר מאוד הפכנו לחברים קרובים. היחוס של אבישי היה שהוא היה האח של דני רייף. אחיו הגדול ב14 שנים.

כנער צעיר וגם כבוגר זכיתי להכיר אישית את האח שהיה לאגדה ואף על פי כן – הוא היה מדבר לסובבים אותו בגובה העיניים בין אם אתה ילד, נער או קשיש. הוא היה פשוט ואמיתי ויכולת לצלול לתוך עיניו ולהרגיש את מה שבתוכו

כמו רבים אחרים, הערצתי אותו.

בהזדמנות זו המשפחה של דני רוצה להודות לכול חבריו  ומוקירו שגייסו מגבית כדי להביא את גופתו לקבורה בארץ.

תודה לזיוה ואבישי היקרים שעזרו לי בכתבה .

משה אלהרר .