בראיון לכבוד גיל ה60 שלו, עניין אותי יותר איך מגיעים אל הגבי שבתוך הגבריאל כנפו?!

אני מנסה לקלף את הקליפה הסגורה שלו…וכך להגיע לאיש שבפנים, לאדם שנמצא בתוך מנכ"ל המעצמה הכלכלית שהקים, ולילד שבתוך ממ"ק ראש העיר כבר 13 שנה. 

מה מתחולל בנפש של אחד האנשים הכי משפיעים על העיר שלנו?

וכך אני מגיע איתו לרובע ו', לילד שגדל למשפחה מאוד פשוטה (אבא עובד נמל ואימא עקרת בית) ונשלח ביום בהיר (בעקבות החלטה על אינטגרציה בין הרבעים) מבית ספר הראל שברובע שהוא גר, למקיף ג' שברובע ד' (שהיה אז הרובע היוקרתי של העיר).

הילד הזה הוא חסר ביטחון, מרגיש שיש פער מנטלי וכלכלי  בינו לבין התלמידים האחרים. כבר כנער קטון הוא בחרדה לעתידו ושם מתחילה האמביציה הגדולה שלו להתעצם ולפרוח.

בפעם הראשונה שהוא מבין שיש בו משהו, זה כשהוא מקבל זימון לקורס טיס (מתוך 2 שזומנו בכל השכבה), אבל הוא עדיין לא מאמין בעצמו ומגיש ויתור - הוא חרד להתחיל במשהו שהוא עשוי להיכשל בו - לעורר ציפיות אצל ההורים שהילד יהיה טייס ובסוף חלילה לאכזב.

אז כן, הוא עושה שירות פיקודי מעניין, אבל זה עדיין בגבולות גזרת הדימוי העצמי של הילד מרובע ו'.

לאחר השחרור מהצבא יוצא גבי כנפו ללימודים (מכינה אקדמית) וכדי לממן אותם הוא מתחיל לעבוד כפקיד זמני בחברת הספנות אלאלוף. שם גם מתחילה הצמיחה שלו - לא בזכות האמונה בעצמו אלא בזכות התגובות של האחרים, בעיקר הבעלים של חברת הספנות שמתרשמים מהיכולות של הבחור הצעיר להכניס קדמה למערכת הותיקה ולשדרג אותה מאוד.

הבעלים מפעילים עליו לחץ ומפתים אותו לעזוב את הלימודים ולהיות רק בחברה. 

עם הזמן והשנים הם נותנים לו יותר ויותר סמכויות, ובהמשך מקימים חברה שהוא ינהל ואז עוד חברה ועוד חברה. הילד גבי כבר בעל משפחה ומתחיל להכיר ביכולות שלו. עם חיזוק הדימוי העצמי, הוא דורש ומקבל מניות בחברות. 

החברות הופכות לקבוצה שתקרא 207 והיא גודלת ומתעצמת עד להפיכתה לחברת הלוגיסטיקה הימית הגדולה בישראל.

לפני כשנה חברת Msc העולמית, שהיא חברת הספנות הגדולה בעולם, נכנסה לשותפות בקבוצת 207 והתנאי שלה לרכישה שגבי ימשיך בתפקידו כמנכ"ל החברה…

אבל רגע…אתם בטח שואלים על מי אני מדבר? על גבי כנפו, זה שבתמונה? הוא הרי ממ"ק ראש העיר אשדוד…מתי הוא הספיק לעשות, ליזום ולנהל את כל מה שכתבנו כאן בקצרה? הוא הרי כל כולו בפעילות ציבורית ופוליטית… 

אז זה בדיוק מה שמייחד את גבי כנפו - הוא מסביר ואני מתחיל להבין -

"העולם שלי בנוי ממחיצות מחיצות - כל מחיצה היא עולם בפני עצמו - קבוצת 207 היא מחיצה, הפעילות הציבורית שלי בעיר היא מחיצה, הפוליטיקה הארצית היא מחיצה ואפילו המשפחה שלי והחברים הם מחיצה.

כשאני נמצא בתוך מחיצה אחת - אני כל כולי ב-100% שם…מי שיושב ונמצא איתי בזמן זה, לא יכול להרגיש ואפילו לדעת שיש לי עוד מחיצות אחרות. הוא מבין שהמחיצה בה אנו נמצאים היא כל העולם שלנו וזה בפועל נכון, אני כל כולי במחיצה הזאת".

אני מכיר את גבי שנים, תמיד מתוקתק, בלי קמט אחד בחולצה ואני אפילו מעט מקנא הכיצד בגילו הוא נראה נערי עם אפס אחוזי שומן…

הכל אצל גבי היה נראה לי מושלם מידי - הוא גם אמיד, גם איש משפחה שלמה, גם משפיען ברמה הכי גבוה…

גבי הכל נראה לי נוצץ מידי, אני רוצה לשמוע על החולשות שלך ולא רק על ההצלחות - 

והנה הוא מתחיל להיפתח:

"כדי להגיע לאן שהגעתי, ויתרתי על עצמי, ויתרתי על גבי. הצבתי לעצמי מטרות ושכחתי את עצמי בדרך. אני בן 60 והחופשה הכי ארוכה שעשיתי בימי חיי הייתה של 10 ימים בארה"ב…ויתרתי על התענוג בגידול הילדים, את זה עשתה יותר אישתי. אני לוקח כדורים של לחץ דם ואין סיבה גנטית. אני חי בקצב גבוה ותמיד חייב להיות חד וממעט להיות משוחרר מבפנים. אין לי אפשרות לגלות חולשה".

אני בתפקיד ששואבים אותו, ואני נשאב, כי אני טיפוס רגיש מידי.

אני מקשיב, אבל פחות משתף את מה שיש לי בפנים. יש עלי אחריות גדולה, אז אין לי אפשרות לגלות חולשה. 

אולי זה בריא לפעמים לפרוק, אבל אין לי את הלוקסוס הזה, אני תמיד חייב להיות חזק.

כן, אני שומר בבטן, כן אני לא יכול להתפרץ - אבל זה אני - כך אני חייב להיות בכל המחיצות בהם אני נמצא ללא יוצא מן הכלל - אין לי אפשרות להרגיש ולהיות חלש".

הסכר נפתח והוא ממשיך -

"הפחדים, החולשות והלחצים הם בפנים, אבל זו בחירה שלקחתי על עצמי ואלו הציפיות של הסביבה ממני ואני מגיל צעיר דורש מעצמי לעמוד בציפיות…כשאני מרגיש רגעי חולשה אני מסתגר בבית אבל מיד מתעשת ואוסף את עצמי - בחוץ יש חברים, אבל גם מתחרים, יש עסק גדול לנהל יש עיר שצריך לקדם כל הזמן וזרקורים שמופנים אלייך 24/7... אז אני חייב להיות חזק ולא לשחרר גם כשאני מאוד רוצה.

מה הפנטזיה שלך?

"3 חודשים חופשה באי".

זה ישים בשנים הקרובות?

"לא!"

מה אתה אוהב לעשות בחופשות הקצרות שמזדמנות לך?

"להשתטות".

מה שנראה הכי טבעי לעקרת בית ולרוב האנשים, בשבילו זו חוויה מעצימה - להשתטות.

מתי הוא יכול להשתטות כשהזרקורים תמיד עליו, שיש לו אחריות על כתפיו והרבה מאוד ציפיות מהסביבה? במעט מאוד הזדמנויות...

הוא 13 שנים ממ"ק ראש העיר, מאוד גאה בתוצאות אבל מבין שיש עוד הרבה מה לעשות. הוא מדגיש שגם מאוד חשוב לשמר את ההישגים הקיימים ולכן הוא רואה בהמשך הנוכחות שלו בתפקיד הציבורי, אחריות אישית.

גבי מסביר ואני מקצר לכם -

"שינינו את ה-DNA של העיר אשדוד. אנשים פשוט שכחו את התקופה שהפקחים היו יושבים בבתי קפה, שחוף הים היה כמו שיקגו עם הסוסים ועבריינים… שלא היה את פארק אשדוד ים וגם לא האמפי ושהמשכן לאומניות היה פיל לבן…הקפצנו את התרבות בעיר בכמה דרגות והפכנו אותה מעיר שיש לה רק את יד לבנים עם הופעות ל-300 איש למוקד תרבותי ארצי חשוב עם מגוון רחב של אולמות תרבות, פסטיבלים, אין סוף של פעילויות ומופעים לכל הגילאים במהלך כל השנה.

אנשים לא זוכרים שלא היו כאן בתי מלון ראויים, והיום הכל נראה פתאום מובן מאליו - הטיילת, בית החולים, אוטוטו יקום פארק הייטק מרשים, הנמל החדש והנוסף שיקפיץ את הפעילות הכלכלית בעיר…

וזה רק על קצה המזלג ויש עוד הרבה מה לעשות כי אם לא היו אתגרים נוספים, הייתי מזמן פורש לפעילות מאתגרת אחרת וכך היה עושה גם ראש העיר.

אני חותך את הלהט באמצע ומזכיר לו ולעצמי שזה ראיון אישי של גיל 60 ושהמטרה שלי היא לראיין אותו לראשונה בחייו בלי פילטרים.

מסתבר שלמרות שהגיל הוא רק מספר - הפסיכולוגיה שמאחוריו עושה את שלה - גבי מגיע לתובנות חדשות, מבין לפתע שהחיים קצרים או כדבריו "לא חיים לנצח", בעיקר לאחר שלאחרונה אביו נפטר.

אז הוא מתחיל להוריד מעל כתפיו משאים לאט לאט ומעביר סמכויות, בעיקר בתחום העסקי כדי שהוא יוכל להרגיש יותר קל.

הוא מתחיל להבין מה הוא הפסיד כשעשה ויתורים, הוא למד להיות הרבה יותר מתון, הרבה יותר מכיל גם את האויבים הפוליטיים.  

דברים שבעבר היו 'יהרג ובל יעבור' מקבלים פתאום פרופורציה.

ההישגים הכי גדולים שהוא יכול היה להשיג כבר מאחוריו - 

הוא השלים את הלימודים שוויתר עליהם בעברו ולמד משפטים. הילד מרובע ו' יכול היה בגיל 50 להגיד להורים שלו שהוא גם עורך דין עכשיו.
הוא הפך את החברה שניהל להכי גדולה בתחומה. לילדים שלו יש את כל מה שהוא לא העז לחלום שיהיה לו, הוא הפך לאדם בשפיץ של ההשפעה על עיר הולדתו ואף משפיע מאוד בפוליטיקה הארצית עם צינור ישיר לשרים ולראשי ממשלה. 

עתה נשאר לו דווקא ליהנות מהדברים הכי פשוטים ומקסימים - להשתחרר יותר ויותר (והנה הוא כבר התחיל בראיון), להרגיש את תחושת החופש הפנימית, להבין שהעולם כבר ילד גדול ולא באחריותו לטפל בהכל, לזכות ביותר ויותר הזדמנויות להשתטות ולפנק את גבי, כן את האדם שהוא שכח לעיתים קרובות מאחור.

ואיך אפשר בלי לשאול את שאלת השאלות - מה עם התמודדות לראשות העיר אשדוד?

במהלך השנים האחרונות שאלתי את גבי לא פעם אם הוא מעוניין להתמודד על ראשות העיר.

בכל הפעמים התשובה הייתה לא. 

בפעם הראשונה הוא לא פסל את האפשרות הזאת על הסף אבל מיד הוסיף - "לא בבחירות הקרובות".