התורה ממשיכה לתאר "ויבואו האנשים על הנשים". הנשים באות ראשונות ומביאות את התכשיטים שלהן. למעשה, הן הביאו כל מה שביכולתם לשם מטרה זו. גם הגברים באו והביאו את כל מה שהיה באפשרותם לתרום. לאחר יומיים תמימים, שבמהלכם כל עם ישראל תרם ונתן הכול בשמחה עבור המשכן, ובלשון המדרש: "שמחו כל ישראל והביאו כל נדבה בזריזות" (במדב"ר י"ב ט"ז), משה צווה להכריז: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש". כלומר לאחר שבני ישראל תרמו את כל שברשותם לטובת בניית המשכן במשך יומיים הרי שלא היה צורך בעוד בתרומות נוספות. רק אז ביקשו נשיאי העדה להביא את תרומתם.

כיצד אירע שדווקא הנשיאים, שלכאורה היו צריכים להיות המנהיגים והראשונים, הדוגמא החיה לכל עם ישראל, לא השתתפו לכתחילה במצווה גדולה וחשובה זו?!

ישנם מפרשים שמסבירים שהנשיאים נפגעו משום שמשה לא התייעץ אתם קודם לכן אלא להיפך ככתוב: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". דהיינו שהוא אסף את כולם ביחד ואמר "כל נדיב לבו יביאה" – כולם יכולים להביא ולתרום. הנשיאים סברו שבתחילה משה היה צריך להודיע להם שהקב"ה רוצה לבנות משכן ואז לבקש מהם שיתרמו ראשונים, ורק לאחר מכן לקרוא לכל העם ולבקש את תרומתם. אם-כן הנשיאים נפגעו מן העובדה שהם לא זכו ליחס מעודף .

מחד, רש"י אומר שהנשיאים פעלו מתוך מניעים טהורים בכך שהם העדיפו לתת לעם את האפשרות לתרום ראשונים, רק לאחר מכן הם ישלימו את כל מה שיחסר לבנין, ככתוב: "כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור תחלה מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימים אותו". לכאורה נראה שהפעולה שלהם הייתה מעשה נכון שהרי, על פי ההיגיון, הם – נשיאי העדה – היו אנשים ענווים וצנועים, ולכן הם בחרו לתת לכולם את ההזדמנות לזכות במצווה לפניהם. מאידך רש"י אומר שהתנהגותם של הנשיאים נבעה גם ממידה מסוימת של עצלנות מההתחלה בזה שלא נטלו חלק שווה כמו כולם בהפרשת התרומות למען בניית המשכן.

בפועל, מסתבר שגם הם הכירו שהמחשבה הזאת הייתה טעות חמורה ביותר, שכן בחנוכת המזבח, שהייתה בר"ח ניסן, אנו מוצאים שהנשיאים היו הראשונים להקריב קורבנות וכי הם לא נתנו לאחרים להקריב לפניהם.

נשאלת השאלה היכן הייתה איפוא הטעות של נשיאי העדה?

באמצעות נדבת המשכן הושג העניין הכללי של "שכנתי בתוכם" כלומר, שבורא עולם שוכן בקרבינו בתוך המשכן שנבנה מנדבות בני ישראל. בנוסף המשכן בו תשרה השכינה לאחר בנייתו, היא ההוכחה לכך ש"נתכפר לנו חטא העגל". לפיכך, נדרש כאן שכל יהודי ייטול חלק בנדבת המשכן בכדי שהמשכן יוקם מהר ככל האפשר.

לצד תפקידו של נשיא העדה או השבט לדאוג לכך שהיהודים יקיימו את המוטל עליהם, הרי שהם היו צריכים לדאוג לבניית המשכן במהירות. זאת, כשכל הנחוץ למלאכת המשכן יהיה מוכן בהקדם בפועל. לכן לא התאימה התנהגותם בהמתינם זמן רב כדי לראות " ומה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו", אלא היה עליהם להקדים ולהראות דוגמא אישית ובכך לזרז את כולם. את מעשיהם הם תיקנו בחנוכת המזבח, שם דאגו להביא ראשונים כדי שהדבר יתבצע בזריזות.

ההוראה מכך אלינו היא שכלפי עניינים של מצוות צריך יהודי להשתדל לקום "בבוקר בבוקר" (ויקהל ל"ו ג'), כפי שרשום בפרשתנו, ולרוץ להיות הראשון כדי לקיים את המצוות. בדברים בהם נוגע המעשה בפועל צריך להשתדל ולהקדים ככל האפשר, הקב"ה מצפה מיהודי להיות ראשון לכל דבר מצווה, וכבר נאמר "זריזין מקדימין למצוות" .