משחר הופעתה של תנועת החסידות ע"י מייסדה מרן אור

שבעת הימים 'הבעל שם טוב' כבר קמו עליה מתנגדים רבים,

גדולי תורה ברובם, שסברו משום מה שדרך זו בעבודת ה' אינה

מהקדושה, על כן רדפו את אלו ההולכים בדרך זו בכל כוחם.

ההתנגדות התעצמה ביותר בזמן הרה"ק המגיד ממעזריטש,

ממלא מקומו של הבעש"ט, כיון שבימיו התרחבה החסידות

ביותר. ביחוד הופנתה ההתנגדות כלפי תלמידו הגדול של הרב

המגיד, ר' שניאור זלמן בעל התניא זיע"א, מייסד חסידות חב"ד,

כיון שהיה מפיץ את החסידות בכל דרך אפשרית, ובמסירות נפש

של ממש והאדיר ורומם את כוחה של תנועת החסידות למעמד

מזהיר ביותר.

אחר הסתלקותו של הרב המגיד לשמי מרום, כאשר כבר ישב

בעל התניא על כסא ההנהגה ונהג את נשיאותו ברמים, והיו באים

מאות ואלפים מבני ישראל לשמוע מפיו הק' דברי אלקים חיים,

ולקבל ממנו עצה ותושיה בעבודת ה'. החליטו מתנגדיו, אשר צר

להם בפריחתה של תורת החסידות, לשים קץ לדבר.

לשם כך הם העלילו לפני הקיסר הרוסי שבעל התניא מורד

במלכותו, ולכן אסף אליו חבורות גדולות של חסידים כדי

שיסתפחו על דגלו, והעלילו שווא שהוא שולח כספים לסולטן

ששלט אז בארץ ישראל כדי שיהיה בעזרו, בעוד שהאמת היא

שבעל התניא היה שולח כסף זה כדי לפרנס את העניים הרבים

שהיו בארץ ישראל.

לדאבון לב הלשנה זו התקבלה על לב הקיסר, ומיד נשלחו

שוטרים רוסים לביתו של בעל התניא, וביום חמישי בלילה בחג

הסוכות בשנת תקנ"ט בהיותו  בן-54 נלקח למאסר.

הכניסו אותו למרכבה שחורה המיועדת למורדים במלכות שגזר

דינם הוא מוות, ותחת שמירה כבדה של שוטרים חמושים נסעה

המרכבה לבית הכלא הגדול בעיר פטרבורג, שם ישב במאסר

שנמשך 53 ימים כנגד 53 פרקים שכתב בספר התניא, שם סבל

יסורי מוות ממש.

חסידיו של בעל התניא היו שרויים בצער עצום, ואף חששו

ביותר לשלום רבם, שהרי על מעשים כגון אלו שהעלילו עליו

לפי חוקי המדינה ישנו גזר דין מוות, ועל כן בכל עיר ועיר שהיו שם

מחסידיו של בעל התניא קראו צום ובכי והספד.

ואכן ימים קשים עברו על בעל התניא באותה העת, אולם

הקב"ה, השומר רגלי חסידיו, היה בעזרו, ומשך עליו חוט של

חסד, וסייע בידו להשיב לכל חוקריו תשובות נפלאות על כל אשר

שאלוהו, עד שהתפעלו כולם מגודל חכמתו וקדושתו, ואף מגודל

יושרו ותמימותו כלפי המלכות, והערצתו לקיסר הרוסי.

באחד הימים באו לחקור את בעל התניא שני שוטרים עזי פנים

וחצופים. הם דיברו אליו בצורה לא מכובדת ושאלו אותו כל מיני

שאלות. אך להפתעתם הרבה, בעוד שהם שאלו את שאלותיהם

בשפה הרוסית - בעל התניא היה ענה להם בשפת האידיש, שהיא

היתה השפה של היהודים בארצות אירופה.

השוטרים כעסו עליו ואמרו לו: "תענה לנו בשפה הרוסית

בלבד!", אך בעל התניא השיב להם בנחת: עם רוסים אני מדבר

ברוסית ועם יהודים אני מדבר באידיש, ואתם יהודים".

פניהם של השוטרים החווירו. הם נבהלו מאוד והתחילו לרעוד

מפחד כי הם הבינו שיושב לפניהם אדם קדוש מאוד שיש לו רוח

הקודש והוא יודע הכל. "מנין לכבוד הרב שאנחנו יהודים, הרי

מעולם לא גילינו זאת לאף אחד?", הם שאלו.

"על פניו של כל יהודי יש אור גדול. וגם אם יהודי זה התרחק

מאוד מדרך התורה והמצוות והתבולל בין הגויים, בכל זאת האור

לא מסתלק לגמרי מעל פניו, ותמיד הוא שונה מהגויים שעל

פניהם יש חושך גדול. מי שיש לו עיניים טהורות יכול להבחין באור

שנמצא על פניו של כל יהודי, גם אם הוא רחוק מאוד", השיב בעל

התניא. 

"יהודי הוא כמו יהלום. גם יהלום שנפל לבוץ והתלכלך כולו עדיין

 נשאר יהלום, ואין הוא מאבד את מחירו היקר. צריך לרחוץ את

היהלום ואז שוב יראו כמה הוא יפה ומאיר", הוסיף בעל התניא.

השוטרים התרגשו מאוד מדבריו של בעל התניא, ומאז הם

נהגו בו כבוד גדול והחלו להתקרב אליו, ואפילו ביקשו ממנו כמה

פעמים לשמוע מפיו עוד דברי תורה מתוקים מדבש.

באחד מימי המאסר שהו קבוצת חיילים בחדרו של בעל התניא

והגיע זמן הנחת תפילין.

הרב, ברחמיו עליהם, הציע להם לצאת מהחדר כיון שתכף

הוא עומד להניח תפילין, והדבר עשוי להיות מסוכן בשבילם. בעל

התניא גם הוסיף ואמר: "מי שבכל זאת יתעקש להישאר בחדר

יטיב לעשות אם יביא תכריכיו עמו כיון שבנפשו יהיה הדבר".

כל החיילים ידעו שבעל התניא הנו אדם גדול וקדוש ומוטב

לציית לדבריו ולכן מיהרו לצאת מהחדר כבקשתו, אולם חייל

אחד עז פנים התעקש ונשאר בחדר. החיילים יצאו וסגרו את

דלת החדר על הרב ועל אותו חייל עקשן, וכעבור מספר דקות

הם שמעו חבטה עצומה מתוך החדר אך פחדו לפתוח את הדלת

ולראות מה ארע.

כעבור שעה ארוכה, אחר שסיים בעל התניא את תפילתו, חלץ

את תפיליו הקדושות, קיפלם והניחן בתוך כיסן, הוא פתח את

דלת חדרו וראו כולם את אותו חייל מושלך בחדר ללא רוח חיים.

לא נותר לבעל התניא כי אם להתנצל ולומר: "הרי אתם עדים

שהזהרתי אותו".

בהיות בעל התניא במאסר נזהר מאוד שלא להכניס לפיו שום

מאכל, זאת מפני שאוכל כשר לא היה שם אלא רק טריפות

ונבילות וכך עברו עליו שבעה ימים ללא אכילה, ביום השמיני אזלו

הכוחות ומצבו החל להידרדר. משהבחין שר בית הסוהר שבעל

התניא אינו אוכל כלום ומצבו הגופני חמור ביותר, חשב שהוא

לא אוכל משום שהוא מפחד מהמשפט שיהיה לו ולכן הוא מנסה

להמית את עצמו.

שר בית הסוהר החל לדחוק בו לאכול, אך משלא הסכים בעל

התניא לאכול בשום אופן, ציווה השר למשרתיו לקחת בשר

ולהכניס לפיו בחוזקה כדי שלא ימות. תפסו המשרתים את בעל

התניא בכל כוחם וניסו להכניס לפיו את האוכל, אך הוא סגר את

פיו בכל כוחו ולא יכלו המשרתים, ולא יכלו המשרתים בשום אופן

לפתוח אותו.

המשרתים נאבקו עימו עד שנעשה רעש גדול ומאת ה' נזדמן

למקום שר מכובד, וציווה את המשרתים להניח לו, כי אין זה ראוי

להכריח אדם מכובד שכזה לאכול, אלא צריך לדבר עימו בדברי

ריצוי עד שיסכים מעצמו לאכול.

בנתיים נכנס אותו שר גדול לתאו של בעל התניא ושאל אותו:

"מדוע כבודו אינו אוכל מאומה, הרי בכך הוא גורם לעצמו סכנת

חיים, והרי כתוב בתורתכם שמי שגורם לאבד את חייו אין לו חלק

לעולם הבא?"

השיב לו בעל התניא "איני אוכל כאן משום שהאוכל טמא,

ונבלות וטריפות איני מוכן לאכול בשום אופן, גם אם אאבד את

חלקי לעולם הבא איני מעוניין לטמא את נשמתי במאכל אסור!"

סיפור המאסר והגאולה של בעל התניא זצוק"ל

כששמע השר את דבריו האמתיים של בעל התניא הזדעזע עד

עמקי נשמתו והחליט לעזור לו, ושאל אותו בכנות: האם תסכים

לקבל ממני אוכל כשר שאשיג לך?"

הרבי ענה שכיוון שקיבתו נחלשה מאד אינו זקוק כמעט לאוכל,

אך אם ישיג למענו מרקחת או דייסה קלה לעיכול מבית יהודי ואך

ורק השר עצמו יקבל את האוכל מיד היהודי ואף אדם אחר לא יגע

בו – יסכים לאכול.

באותה תקופה התגורר בעיר חסיד גדול בשם ר' מרדכי

מליעפלי שהיה גם עשיר מאד ומפורסם אפילו בין הגויים לאדם

ישר ונאמן. אליו שלח השר שליח וביקש שישלח לו עם איש יהודי

דייסה טובה וכשרה. ר' מרדכי התפלא מאד מהבקשה המוזרה

וכיוון ששיער שיש לכך קשר לרבי – הכניס בתוך האוכל פתק בו

הוא שואל למי מיועד תבשיל זה וכן חתם את שמו.

השר שהיה נאמן לדבריו לא נגע כלל באוכל ומיד הביאו לרבי

ששמח למצוא את הפתק בפנים.

כאשר נשאר רק מעט מהאוכל בכלי, כתב הרבי את שמו ומקום

הימצאו על הפתק, הוסיף הוראה שישלחו שליח לווילנא ואז ביקש

מהשר שישיג לו שוב דייסה כזו מאותו מקום. ר' מרדכי קיבל את

תשובת הרבי ובשמחה עצומה בישר את התגלית לכל החסידים,

וכמובן מיד העביר לרבי עוד מזון.

לפי המסורת בזמן שהיה בעל התניא במאסר באו אליו מעולם

העליון רבו - המגיד ממעזריטש זיע"א, והרב של רבו - מורנו הבעל

שם טוב הקדוש זיע"א, ואמרו לו: "מאסר זה נגזר עליך משמים על כך

שאתה מפרסם בריש גלי את רזיה וסודותיה של תורת החסידות".

"אם כך, אפסיק את דרכי?", שאל בעל התניא. "חלילה וחס

להפסיק. אדרבה, מעתה תפיץ את החסידות יותר ויותר, כי

במאסרך הצלחת לבטל ולהסיר את כל קטרוגי הס"מ וחילותיו",

השיבו לו רבותיו הקדושים.

ולכן מעת שהשתחרר בעל התניא ממאסרו, הוסיף ללמד

ולהפיץ את תורת החסידות ודרכי החסידות ביתר שאת ויתר עוז.

בסופו של דבר ביום שלישי שהוכפל בו כי טוב, בתאריך י"ט בכסלו יצא לאור משפטו של רבנו שהוא חף מפשע, ונפסק

להוציאו ממאסרו לחופשי.

באותה העת היה אדמו"ר הזקן קורא את פרקי התהילים של יום

שלישי בשבוע, והגיע לפסוק "פדה בשלום נפשי" (תהלים נ"ה),

ובדיוק באותו הרגע הגיעה לו הבשורה שהוא משוחרר ממאסרו,

ויצא בשלום. ועל כן נקבע יום י"ט כסלו ליום חג לכל ההולכים

בדרך החסידות.

מנהגנו שלא לומר תחנון ביום זה, וכן ראוי להרבות

בשמחה, לאכול בשר ולשתות יין ממש כמו ביום טוב.

וכך הבטיח בעל התניא: "כל מי שישמח בשמחתי אוציאנו מן

המייצר אל המרחב, מן הגשמיות אל הרוחניות, ומן הגיהינום אל הגן

עדן", וכן הבטיח בעל התניא: כל מי שישתתף וייקח חלק בשמחתי

יזכה לראות נחת מיוצאי חלציו"

מאז גאולתו של בעל התניא נחשב יום יט' בכסלו כראש השנה

של תורת החסידות, וכמו שבראש השנה נכתב מה יהיה עמו

במשך כל השנה, כך ביט' בכסלו נכתב לאדם מה תהיה דרגתו

בלימוד תורת החסידות וקיום דרכיה. כל מי שישתדל להתקדש

ביום זה, ומוסיף בלימוד תורת החסידות ובדרכי החסידות, במידות

טובות, באהבת ישראל – יראה הצלחה מרובה במשך כל השנה

בעבודת ה', בלימוד התורה, בחינוך הילדים ובכל שאר התחומים.

מעניין הדבר אשר בכל שנה חל יט' בכסלו מיד לאחר פרשת

"וישלח", כיון שבפרשה זו מספרת התורה על מאבקו של המלאך

(שהיה שרו של עשו ) עם יעקב אבינו במשך כל הלילה, עד

שבעלות השחר ניצח יעקב את המלאך, ואף הכריח אותו להודות

על הברכות שנטל מעשיו, ואמר לו המלאך: "לא עוד יעקב יאמר

שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ושרים ותוכל" ומפרש

רש"י: לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה, כי אם

בשררה ובגילוי פנים". נרמז בזה, שמלחמתם של מתנגדי החסידות

אמנם תימשך במשך כל ליל הגלות, אולם כאשר יפציע אורה של

הגאולה יוכרחו כולם להודות על צדקתה של תורת החסידות, ולא

יצטרכו ללמד אותה בסתר ובמרמה, אלא בגאווה וגאון וגילוי פנים

וסוף דבר שדגל רבי ישראל הבעל שם טוב ינצח ויד החסידים

תהיה על העליונה.

מעובד מהספר "אמרי נועם"- לרב יורם אברג'ל זצוק"ל

מוגש מטעם בית חב"ד א.ת אשדוד