"וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְֹרָאֵל" (בראשית לג, כ).

פירש"י: "ורבותינו דרשו שהקב"ה קראו ליעקב א-ל ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי".

ומקור הדברים (מגילה יח, א): "ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל שנאמר ויקרא לו א-ל א-להי ישראל דאי סלקא דעתך למזבח קרא ליה יעקב אל ויקרא לו יעקב מיבעי ליה אלא ויקרא לו ליעקב".

מהותו של יעקב היא אמת
על פניו, מאמר זה תמוה מאוד, מה פשר הדבר שהקב"ה קרא ליעקב בשם ה'? וביאר את הדברים רבינו המהר"ל בספרו גו"א: "ומפני שיעקב יש לו חותם של הקב"ה, שנאמר (מיכה ז, כ) 'תתן אמת ליעקב' וחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה, א), קרא לו 'א-ל' ".
פי' שהסיבה שהקב"ה קרא ליעקב 'א-ל' היא, שמאחר שמידתו היא 'אמת', יש לו קשר לחותמו של הקב"ה שהוא 'אמת'. ולכאורה, צ"ע. הלוא, גם אברהם ויצחק היה להם קשר עם מידותיו של הקב"ה? שהרי אומר הפסוק "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (עמוס ז, כ), אם כן, כשם שמידתו של יעקב היא 'אמת', כך מידתו של אברהם היא 'חסד'! וכשם שמידתו של הקב"ה היא 'אמת' כך מידתו 'חסד'. כש"כ: "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד, ו). אם כן, למה לא נקרא גם אברהם בשם 'א-ל'?

המילה היחידה שהולמת את השי"ת, ורק אותו, היא אמת
ונלע"ד לבאר את דבריו: את הסיבה שחותמו של הקב"ה אמת, ביאר רבינו, "מפני שהוא יתברך אחד ואין שני, ולפיכך חותמו של הקב"ה אמת, כי אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד" (נתיב האמת פ"א [א, קצה:]). משמעות הדבר היא, שההגדרה היחידה כלפי הקב"ה היא, כביכול, 'אמת'. מפני שאמת היא דבר מוחלט, על אף שאינני מבין ממנה דבר! כי 'אמת', הוא מושג בעצמותו, כלומר, האמת איננה תוצאה של הבנתי האישית – הסובייקטיבית. בניגוד לשאר הערכים הקיימים שהם תוצאה של ההכרה הסובייקטיבית שלנו את העולם. פירוש – אם אנו מכנים את הקב"ה שהוא 'רחום וחנון', אין זו הגדרה אמיתית, אלא שהקב"ה ברא אותנו באופן שנבין את הנהגתו בעולם בצורה זו. כשאנו רואים שהוא 'זן ומפרנס לכל', מיטיב לכל בריותיו, הרי שאנו רואים הנהגה של רחמים. הסיבה שהקב"ה ברא אותנו שנראה את העולם ואת הנהגתו בצורה זו היא, מפני שרצה שאף אנו נתנהג באופן זה. כמו שדרשו חז"ל את הפסוק "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב), "אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג, ב). אבל, בעצמותה אין להנהגת הבורא שום הגדרה! שהרי כתב הרמב"ם בעיקר השלישי מי"ג עיקרי אמונה: "שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל". ממילא, כשם שאין אנו משיגים אותו, כך אין אנו משיגים את מידותיו, באופן אמיתי. אברהם היה 'עמוד החסד' בעולם, מאחר והיה דבוק ב'מידת החסד' של בורא עולם, מפני שהוא הסיק, שאם הקב"ה ברא אותו כמבין את הנהגת השי"ת בצורה זו, עליו לנהוג בצורה זו. אבל לא מפני שהוא חשב שאכן הקב"ה בעצמותו הוא, 'רב חסד'. כיוון, שידע אבי המאמינים, שאין להשיג, ולו שמץ, מבורא עולמים!

הגדרות אובייקטיביות והגדרות סובייקטיביות
כדי להמשיל את הרעיון ניתן דוגמא מעולם הטבע: אנו מבחינים בעולם בשבעה צבעים עיקריים, ובהרבה צבעי ביניים. מומחים אומרים, שאדם בעל ראייה טובה, יכול להבחין עד שלש מאות גווני צבע. והנה, לדוגמא, כשאנו רואים דבר שצבעו כחול, האם אכן זו האמת? התשובה היא, לא ולא! לחפץ אין שום צבע. הסיבה שאנו רואים אותו ככחול היא, מפני שכשנופלת אלומת אור על החפץ, הרי שהוא בולע וסופג אל תוכו את ששת הצבעים, ורק את הצבע הכחול אינו מסוגל 'לבלוע', ולכן הוא מחזיר את גלי הצבע הכחול, והם אלה שמגיעים לעינינו. יוצאת אפוא, הגדרה הפוכה: אותו חפץ הוא 'כל הצבעים', חוץ מכחול. שהרי, הכחול כלל לא חדר אל קרבו. למה אם כן, אנו מגדירים את החפץ ככחול? מפני, שבורא עולם ברא את מוחנו באופן שגלי-אור בעלי אורך גל מסוים, לכשיגיעו לעינינו תתרגם אותם 'התוכנה' הנמצאת במוח, לצבע כחול. כך הדבר גם ביחס לייתר הצבעים. כשחפץ בולע את כל קרני האור, אנו מגדירים אותו כחפץ 'שחור', וכשהוא מחזיר את כל קרני האור, אנו מגדירים אותו כחפץ 'לבן'. על כן, בתורת הפיזיקה אין אנו מכירים בגלים בעלי צבע זה או אחר, אלא בגלי אור שונים שההבדל ביניהם הוא בתדר ואורך הגל. כך אורך גל מסוים, מכונה 'כאור כחול', 'אור ירוק' וכיוצ"ב. יוצא אפוא, שההגדרה שלנו על הצבעים היא סובייקטיבית. והגדרה של הפיזיקאים את הצבעים, היא אובייקטיבית.
באותו אופן הגדרתנו מעשה מסוים כ'חסד', היא סובייקטיבית. מפני שכך ברא בורא עולם את האדם, שיראה את הדברים באופן זה ולא אחר. כדי שכך יראה את הנהגת האלוקים, וכך ינהג גם הוא.

ההבדל בין תורת ישראל לתורת האלילים
אגב, זהו למעשה ההבדל הגדול בין 'תורת האלוקים' לבין 'תורת האלילים'. בתורה נאמר, שהבורא עשה את האדם בצלמו – "בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). מכאן, שעל האדם להתאמץ כדי שהתנהגותו אכן תדמה להבנתו את הנהגת אלוקים. אבל, הגויים בנו את אלוהיהם 'בדמות-אדם', לא רק הפסלים נוצקו ונבנו, ברוב המקרים בדמות אדם, אלא שגם דמויותיהם הרוחניות של אליליהם תוארו כבני אדם עוצמתיים שיש בכוחם להוציא לפועל את כל תשוקותיהם ותאוותיהם. לכן, הם האמינו שב'אולימפוס' מקום משכנם, האגדתי של אלילי יון, נוהגים האלים באלימות זה כלפי זה, כשכל עיסוקם הוא במילוי תשוקותיהם ותאוותיהם באופן המושחת והנאלח ביותר. ואז, ברור, שמותר לאדם לנהוג באותן אמות מידה, שהרי אם 'אלוהיו' נוהג כך, הרי שבהתנהגותו הנלוזה והמושחתת, התאוותנית והאלימה, הוא בסך הכל דומה לאלוהיו!
נחזור לדברי המהר"ל, ההגדרה היחידה שהיא נכונה כלפי בורא עולם, היא 'אמת' מפני, שאין היא תוצאה של דברים שאנו רואים ומבינים, אלא נגזרת מתפיסתנו שהבוי"ת הוא השלם היחיד, וזו הלוא ההגדרה של המילה 'אמת'. לכן, כל מה שרואים אנו בעולם מפועלו של הבורא, בין אם אנו מבינים ובין אם לא, בין אם נראה לנו שחסדו של ה' 'אינו במקום', שהרי הוא מיטיב לרשע, ונוצר מצב של 'רשע וטוב לו', ובין אם רואים אנו שמידת הדין 'אינה במקום', מפני שהוא עושה רע לצדיק, נוצר מצב של 'צדיק ורע לו', טוענים ומאמינים אנו, שהוא 'אמת'. פירוש, שהראיה שלנו והשיפוט שלנו שנגזר ממנה, אינם אמת! לכן, כשבא על אדם מישראל אסון, הרי שהוא מברך, בשם ומלכות: "ברוך דיין האמת". כלומר, שפועלו של הקב"ה הוא אמת, למרות שאין הוא מבין את הדבר.

יעקב אבינו שמידתו אמת, הוא אפוא היחיד שיש לו דבקות בהנהגת ה'. הסבר נוסף נותן המהר"ל:
"ויש לך להבין גם כן למה קראו הקב"ה ליעקב "אל" - שהוא אלוה בתחתונים, כי העולם התחתון נתן הקב"ה לבני האדם, כדכתיב (לעיל א, כו) 'וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם', וכל האומות נתן הקב"ה תחת ישראל, כדכתיב (דברים כח, א) 'ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ', ואין ספק כי הם עליונים על כל האומות, וכל האומות תחת רשותם וממשלתם בעשותם רצון בוראם, ומקודשים ומובדלים מכלל כל הנמצאים. ויעקב יצא ממנו האומה הישראלית שנקרא 'ישראל' על שמו, והוא סבה להם, ולפיכך אמר הכתוב 'ויקרא לו א-ל א-להי ישראל', שהקב"ה קראו 'א-ל' בתחתונים, שכל התחתונים תחת רשותו כמו שנתבאר לך למעלה, וכל זה מצד התחתונים בלבד".

כוחם של ישראל הוא להיות מעל האומות
המילה 'א-ל' פירושה כידוע, בעל כוח. כשהקב"ה ברא את האדם, האציל לו את הסמכות לשלוט על כל הנבראים. לאחר מכן, כשיצר הקב"ה את עם ישראל, נתן להם את הכוח להיות מעל לכל האומות. לכן, "אומות העולם משועבדות לישראל כאשר הם עושים רצונו של מקום, כמבואר ברש"י (לעיל כז, מ) על הפסוק 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ'. וכך אמרו חז"ל (ברכות לה, ב) 'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיה סא, ה) 'וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם' ". וכך כתב רבינו: "כי אף אם נבראו האומות – אינם רק לשמש את ישראל אם היו ישראל עושים רצונו של מקום".

למה האמונה שישראל עליונים על הגויים אינה התנשאות 'וגזענות'?
אמנם, שאלה מפורסמת היא, האם אין זו 'גזענות' לראות את עם ישראל כנעלה ועליון, מעל העמים כולם? עונה על כך המהר"ל בנצח ישראל פ"א [י, א]:
"כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל עליון על גויי הארץ כאשר עושים רצון המקום – דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן".

ביאור דבריו: בכל מערכת שהיא, קיים אדם הניצב בראשה, ותחתיו אנשים הפועלים עבורו ולמענו. כבודם, מעמדם וסמכותם, נקבעים בהתאם למיקומם במערכת. דבר זה שווה, הן במשטר מלכותי והן במשטר דמוקרטי. בכוחו של המלך או של ראש הממשלה, לתת פקודות לכל השרים והם חייבים לציית לו. שר שלא יציית, בסמכות המלך או ראה"מ, לפטרו לאלתר! באותו אופן, היא מערכת היחסים שבין השר למנכ"ל משרדו, בין המנכ"ל למנהלי האגפים, וכך עד לאחרון שבפקידים. בייתר עוז ועוצמה נהוגים כללים אלה במערכת הצבאית, כל מפקד-בכיר כפוף באופן מוחלט למפקד הצבא, עליו להתבטל כלפיו באופן גמור.

במטכ"ל, אף אין נערכות הצבעות, חברי המטה, האלופים, משמיעים את דעתם ואז, מחליט הרמטכ"ל את ההחלטה שנראית לו כנכונה, על פי שיקול דעתו, ועל כולם לציית לה 'באופן-עיוור'. מי שימרה את פקודתו, יודח מיד ואף יישפט מיידית וישא בעונש חמור. וכך הוא הנוהג והחוק ביחסים שבין מפקד לפיקודו, עד לזוטר שבחיילים. והנה, לא שמענו מעולם, שמישהו יטען, שיש כאן התנשאות של המפקד על פיקודיו, או של השר על פקידיו, או של ראה"מ על שריו. מפני, שכוחו, מעמדו ו'התנשאותו' של ראש המערכת, אינה נובעת מ'גזעו' מ'צבע עורו' או מ'יחוסו המשפחתי', אלא ממעמדו ותפקידו במערכת.

בו ברגע, שיחדל למלא את תפקידו כראוי, מיד תפקע סמכותו!
כך גם מערכת היחסים בין ישראל לעמים, כפי שביאר מהר"ל: "וכן השי"ת מגביה ישראל... כי תיכף ומיד שאין ישראל עושין רצונו של מקום הם שפלים בתכלית השפלות, כי מצד עצמם הם 'מה', רק שהשי"ת שהוא מגביה שפלים – הם 'מאד' " (דרשות שה"ג [רג, ב]).
כלל ישראל נוצר כדי להעביר את תורת האמונה והמוסר לכל גויי תבל, כש"כ "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיה מג, כא), כפי שאכן יהיה בבוא משיח צדקנו במהרה בימינו. לכן, כשהם ממלאים תפקיד זה, ועובדים את הקב"ה בכל כוחם, מתקיים בהם הפתגם: "עבד מלך, כמלך"! (ילק"ש יהושע א, ד). אולם, כשהם חדלים למלא תפקיד זה, לא רק שאינם עליונים על הגויים, אלא נחותים הם בהרבה. כפי שנאמר בתורה, שאם ישמעו בקול ה' "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" (דברים כח, יג). אולם, אם לא ישמעו בקול ה', יווצר מצב הפוך בו הגוי "יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב"! (שם, מד).
ברור אפוא, שלא ניתנו לעם ישראל זכויות ייתר, אלא חובות ייתר. לכן, כל הדיבורים של מרשיעי הברית, מבית ומחוץ, אודות 'גזענות' ו'התנשאות' של ישראל על גויי הארצות, בטעות ובבורות יסודן!

יעקב, שיצא מבורר בתכלית הנקיות, שעליו נאמר "ויעקב איש תם" (בראשית כה, כז), ובתרגום: "ויעקב גבר שלים" – שלם בכל! לאחר שעמד בהצלחה במשך עשרים ושתיים שנה, בניסיונות קשים בעולם השקר, שבבית לבן וחבורתו, חזר לארץ הקודש והתורה מעידה עליו: "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (שם, לג, יח), ופירש"י: "שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן". זוכה אז לכך, שהקב"ה מעיד עליו, שהוא 'א-ל'! האדם השלם! כבר האריך הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים לבאר, שכל העולם קיים וכל בני האדם נמצאים אך ורק עבור 'האדם השלם', ויתכן, שיש בכל הדור אך ורק אדם אחד כזה!

ויתכן שניתן להוסיף פן נוסף לסיבה שהקב"ה קרא ליעקב 'א-ל'. הנה, הקשה קדוש ה' רבינו חיים בן עטר ז"ל קושיה גדולה. שאצל משה רבינו מצינו, שהתקשה בקריעת ים סוף, הים סירב להישמע לו, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו בא וסייעו לקרוע את הים! ואילו התנא רבי פנחס בן יאיר, כשסירב הנהר להישמע לו, איים עליו שבאם לא יציית לפקודתו ייבשו לעולם ועד, ומיד נרתע הנהר ונבקע מפניו. וכי כוחו של התנא גדול מכוחו של משה?!

"כמאמרם ז"ל (שמו"ר כא, ו) שהתריס כנגד משה ואמר לו אין אני נקרע מפניך שאני נבראתי ביום שלישי ואתה נבראת ביום ששי וכו', עד שנטה ה' ימינו על ימינו של משה שנאמר (ישעיה סג, יב) מוליך לימין משה וגו', ועוד רואני כי ליחידי סגולה היה נקרע בעל כרחו כמעשה שהובא בחולין (ז) ברבי פינחס בן יאיר וכו', ואם לא התנה עמו אלא ליוצאי מצרים לבד מה כוחו של רבי פינחס בן יאיר עליו השלום להתגבר על מעשה בראשית" (אוה"ח שמות יד, כז).

ותירץ, שקרי"ס הייתה לפני מתן תורה ואז היה כוחו של האדם, אף אם היה צדיק יסוד עולם, חלש מכוחם של שרי מעלה השולטים על הכוחות של מטה. אולם, במעמד הר-סיני, יחד עם קבלת התורה קבלו עמלי-התורה את הכוח להיות השליטים על כוחות הטבע, לכן יכולים הם לצוות על כוחות הטבע מה לעשות.

"אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה, והוא סוד אומרו (ישעיה מג, א) בוראך יעקב וגו', ואמרו ז"ל (ויק"ר ל,ו ד) שאמר הקב"ה לעולמו מי בראך מי יצרך ישראל, והכל בכח התורה... והנה ביציאת ישראל ממצרים עדיין לא קבלו התורה ואין גזירתם על הנבראים גזירה, ולזה לא הסכים הים ליחלק להם וטען למשה אתה נבראת בששי ואני בשלישי, זה רמז כי אינו בן תורה, שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו, כי התורה קדמה לעולם כולו. ולזה נתחכם ה' והוליך ימינו לימין משה פירוש הראהו כי הוא בן תורה המתייחס לה ימין דכתיב (דברים לג, ב) מימינו וגו', וכשראהו תיכף ומיד נקרע כתנאי הראשון. ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב אחד לכופו ליחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה ליחלק לרבי פנחס בן יאיר ולהמתלוה עמו רצה לקונסו, ופחד הים".

מכאן יובן, שיעקב שדרגתו היא התורה, כש"כ "יושב אהלים" שמשמעו היא, שישב בבתי מדרש למן שחר ילדותו, ואילו אצל אברהם ויצחק לא כתוב זאת, למרות שידוע לכולנו שהם עסקו כל ימיהם בתורה, מפני שבחינתו הייחודית של אברהם אע"ה הייתה 'מידת החסד', ושל יצחק אע"ה 'מידת הגבורה', בעוד שמידתו הייחודית של יעקב אע"ה היא 'מידת התפארת', שהיא התורה. יש להדגיש שאין בכך סתירה למה שביארנו שמידתו של יעקב היא 'אמת', שכן התורה והאמת הן מילים נרדפות זו לזו. לכן, אנו מברכים לאחר קריאת התורה "אשר נתן לנו תורת אמת". זו הסיבה שדווקא יעקב נקרא 'א-ל', ולא נקראו כך אברהם ויצחק.
כך מצינו במדרש: "א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין לאומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי אמרו להם יכולין אנו להזדווג לאומה זו אמרו להם לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם אם התינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להם ואם לאו אתם יכולין להם שכן הבטיחם אביהם ואמר להם (בראשית כ"ז) 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו' כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות אין הידים ידי עשו וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות 'והידים ידי עשו' " (איכ"ר פתיחה ב).
הרי שגם כאן השתמשו בהגדרת לימוד התורה שהוא 'קול יעקב', למרות שהפסוק נאמר בהקשר שונה לחלוטין. ומפני שהכוח הנובע מן התורה, גדול וחזק מכל הכוחות ביחד, כש"כ "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (פאה א, א), לכן יודעים גם חכמי אומות העולם, שכשישראל מחוברים לתורה הם זוכים לכוחו של יעקב והם בבחינת 'א-ל'.

סיכום: הקב"ה קרא ליעקב 'א-ל' ולא לשאר האבות, מפני שיעקב מחובר לנקודת האמת שהיא שייכת אך ורק להקב"ה, שהוא אמת וחותמו אמת. הטבע כולו שנברא על ידי התורה, נשאר כפוף לתורה וחייב לציית לעמלי התורה. לכן, יעקב שהוא עמוד התורה נקרא 'א-ל'. כשישראל משתמשים בכוחו של ישראל סבא, ועמלים בתורה כפי שעמל הוא, הרי מוראם ופחדם נתון על כל גויי תבל.