עליו להדריך אותם על תהליך הקרבת הקורבנות, להלביש אותם בבגדי הכהונה המפוארים שנתפרו עבורם, להדריך אותם על שמירה על "אש התמיד" "במשכן" יום ולילה כדי שלא תכבה, על סוגי הנתחים של "הקורבן" שמיועדים לכהן ועל האיסור להשאיר מבשר "הקורבן" למחרת היום. עליהם להיזהר מבשר טרפה וחלקים שלא מיועדים לאכילה. בנוסף, את האפר שנערם "במזבח" יש לפנות אל מחוץ למחנה.

משה רוחץ במים את אהרון ובניו ומלביש את אהרון בבגדי הכהונה. הוא גם מושח את המשכן וכל כליו בשמן מיוחד ויוצק ממנו על ראשו של אהרון. בהמשך ההסמכה הם צריכים להישאר  שבעה ימים "באוהל מועד" ולא לצאת ממנו. ההכשרה נעשית ע"י משה בצו אלוהי, והוא מכניס את "הקדושה" "למשכן" ולעבודת הכוהנים בהקפדה על כל התהליך.

לבוש הכהן מפואר ביותר בצבע תכלת והוא ביטוי לרמה הרוחנית הגבוהה של הכהן, שצריך לשרת את הציבור הרחב באחריות, מקצועיות, כובד ראש, ורצינות רבה בשליחות האלוהית. הכהן צריך להשפיע מנוכחותו ואישיותו על האדם המגיע אליו לבקש תמיכה רוחנית ועצה לבעיותיו וגם לרפא כשצריך. לאדם הרגיל אין את הידע בהלכות וחוקי התורה והכהן היא הכותבת הנכונה.

הכהן צריך להעביר מסר "לבעל הקורבן" שהכול נעשה עבורו "והקורבן" שהוא מביא משמש רק כתחליף לחטאיו. האדם עצמו חייב להיזהר מלחטוא פעם נוספת ועליו להשתנות בהתנהגותו. אלוהים מעדיף מעשים טובים של האדם מאשר הבאת "קורבן" למשכן. אדם בעל מחשבות רעות וחוסר פחד ויראה מאלוהים לא יעשה את השינוי המיוחל בהתנהגותו רק עם "הקורבן" שהוא מביא. האדם הרגיל נמצא בכל מהלך חייו בעולם חומרי שמוציא אותו משיווי משקלו והוא צריך המון חיזוקים רוחניים, הדרכה נכונה ולימוד. כשהאדם נכשל בהתנהגות לא ראויה הוא עובר את הקו הדק המפריד בין טוב ורע, "היצר הרע" משתלט עליו.

האש הנכונה באדם צריכה להיות "אהבת הזולת" ואלוהים, ובכך הוא נבדל מהחיה או מהבהמה. הוא צריך להשתמש ביכולות הללו לצרכיו באופן חיובי. אהרון ובניו קיבלו את הסמכות מאלוהים לכפר על התנהגותו הרעה של האדם במגבלות מסוימות. הכהן הוא שליחו של אלוהים, שמקבל יכולות וסמכות רוחנית להחזיר אדם שחטא לדרך המוסר, לכפר על התנהגותו ולהעניק לו אפשרות לפתוח דף חדש בחייו ולזנוח את היצר הרע שבתוכו.

אלוהים מאפשר לאדם לתקן את התנהגותו ולהוכיח לחברה שהייתה זו תקלה בלבד והיצר הרע שהיה בתוכו נעלם. התורה מבהירה לנו שלכל אחד יש בחירה חופשית בין הטוב לרע. "אש הלהבה" באדם צריכה להיות מוזנת בצורה נכונה: לימוד תורה, מעשים טובים, מוסר, צדק ואמונה באלוהים. התורה רוצה שנשתמש בשכל שקבלנו למעשים כאלו. קיים מאבק תמידי בכל חברה לרסן בני אדם שסרחו. כשהאדם מתנהג אחרת הוא מטמא את היכולות שניתנו לו בבריאתו כמתנה והוא מתעלם מרצונו של אלוהים.

"חג הפסח" מתקרב וכולנו עסוקים מאוד בניקיונות, צביעת הבית, קניות לחג ובישולים. האם עצרנו לרגע ושאלנו את עצמנו מה הוא  "ביעור החמץ" שמדברים עליו כל כך הרבה לפני חג הפסח? זו למעשה הזדמנות טובה לעשות חשבון נפש אישי, להביע חרטה על דברים שאמרנו, או על מעשים שעשינו בשגגה, אם העלבנו חבר או ידיד ואנו רוצים לבקש ממנו סליחה. אנו צריכים לצאת לחירות פנימית ואישית ולשחרר מועקה או צער. "עין רואה וחומדת" גורמת לנו לחטוא לא בכוונה רעה. התורה לא רוצה אותנו צדיקים גמורים, היא רק רוצה שנבין שטעינו ואנחנו יכולים להתחרט על ההתנהגות הזו.

השבת שלפני "חג הפסח" נקרא "השבת הגדולה" ובה אנו מכינים עצמנו "לחג הפסח" וזוכרים את הנס הגדול שהתרחש ביציאת מצרים, כשאלוהים השתמש בכוחות הטבע להכות את מצרים בעשר מכות עד שלבסוף פרעה נאלץ לשחרר את בני ישראל לחופשי. הטבע עצמו נלחם עבור בני ישראל בשילוב הכוח האלוהי. כשבכורי מצרים מתו פרעה כבר לא הצליח לעמוד מול הכוח האלוהי הגדול.

לבני ישראל לא היה את הכוח הפיזי והנפשי להילחם על חירותם ואלוהים נלחם עבורם. השבת במצרים לא נשמרה ("זכור את השבת לקדשו״) מפני שבני ישראל היו עבדים. השבת הזאת מציינת את החופש שזכינו בו ואת כך שאין צורך לעבוד יותר בשבת. זאת תחילתה של תקומת העם היהודי. כשאנו עורכים את "ליל הסדר" וקוראים את ההגדה כולה אנו חייבים להרגיש שאנו חיים במדינה יהודית חופשית.

סוד קיומו של העם היהודי טמון באחדותו הלאומית. זו הזדמנות טובה לספר כמשפחה על יציאת המצרים הפרטית של כל אחד מהנוכחים. כיום התרחקנו מאוד "מיציאת מצרים האישית" ואנו עסוקים מאוד בדברים אחרים. אותה התלהבות של ניקיון הבית אנו חייבים לרתום עבור החופש שלנו בארצנו לפחות פעם אחת בשנה, לא להיכנע לחוסר רצון לספר ולראות את עצמנו כשליחים של רצון טוב.

עלינו לראות את "חג הפסח" כתזכורת לגלות הארוכה, פרעות, אנטישמיות ורצח יהודים שהיו ללא הגנה. אנו חיים בארץ ישראל כשצבא בנינו שומר עלינו יום ולילה. מיטב בנינו נפלו על הגנת המולדת כדי שאנחנו נחייה בה לבטח. דם רב נשפך על אדמה זו ועלינו תמיד לזכור את עמנו, שחלקו נרצח בשואה ולא זכה להרגיש עם חופשי בארצו.