14.12.17 / 12:32
ישועת ה' כהרף עין
יוסף שוהה שתים עשרה שנה בבית האסורים וכביכול יש לקדוש ברוך הוא זמן, ואינו ממהר להצילו, אולם כשהגיע רגע ההצלה אזי נעשית היא בבהלה - ויריצהו מן הבור, כיון שהגיע הדקה של ישועתו של יוסף לא המתין הקדוש ברוך הוא אפילו רגע אחד.
כמה חיזוק יש לאדם ללמד מכך, הרי אדם שרואה שישועתו מתמהמהת, ובפרט כשאינו רואה סיכוי ודרך להצלתו - מתייאש, כיון שחושב מסתמא גם מהשמים התייאשו כביכול מלהושיעני, כאן למדנו שהקדוש ברוך הוא עושה ומכין - בתהליכים מקדמים משלו - את ישועת האדם, ומצדו יתברך שרואה את ההתקדמות כביכול שמח במעשה ידיו, אולם האדם שאינו רואה את התהליכים במו עיניו קץ בחייו בחשבו שחייו עוברים בתוהו ללא תכלית, הרי בודאי שכל רגע ורגע שהיה יוסף שוהה בבור לא לחנם, מהלך מסתורי של תיקון נצרך היה בכל רגע ורגע, וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על יעקב אבינו על שאמר, ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'', ומובא במדרש מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה אלא כאן, לפי שאומר לו הקדוש ברוך הוא אני עמל וטורח כביכול להמליך את בנך למלך ואתה אומר ''למה הרעתם לי''.
טבע בני האדם - חסרי מרגוע ושלוה - לרצות מהר את תוצאות ישועתם, ועיכוב פרקנם עליהם לנטל ולמשא, זהו מפאת שמגבלים אנו בזמן ובמקום ורוצים את ישועתנו בזמן שבחרנו לנו ובמקום שרצינו בו.
ועוד עלינו לדעת, הקדוש ברוך הוא למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, וממילא מבחינתו כביכול אין כאן שום עיכוב, כך צריך להיות, ואם יהיה אחרת יהיה גרוע מעכשיו, וזו חובתנו להאמין - פשוט לסמך על הנהגתו יתברך ולהאמין שאין מציאות כזו ''עיכוב'', ועל זה אמרו: ''כל עכבה לטובה'', אין עכבה שהיא רעה, וכמו שהיה אומר החפץ חיים זכר צדיק וקדוש לברכה, אם אחרת לאוטובוס והפסדת אותו, אל תאמר הפסדתי את האוטובוס כי איחרתי, אלא תאמר שאכן הקדמתי לבוא לאוטובוס הבא, אין דבר כזה התעכבתי, הפסדתי, כל עכבה נצרכת ולטובה היא, ולא הפסדת כלום. הקדוש ברוך הוא עושה תהליכים המקדמים בכל רגע ורגע את ישועתך אלא שלנו לא נראית הישועה רק לבסוף.
אמונה פשוטה
לכן קח בקלות ובאמונה פשוטה את מצבך העכשוי וראה להתמודד אתו, ואל תברח ממנו בדרכים שאינם לרצון בוראך החפץ בשלמות נפשך ובתיקונה כדי להביאה על שכרה בענג ועדון הגדול מכל העידונים שהוא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו ואם אביך הרחמן מבין שכדאי לך כל הסבל הזה בשביל הטוב הנפלא שיבוא אחריו - כדאי לך להאמין בו בתמימות לב, ובכך תלך לבטח
ואם קשה מנשוא מצבך - מה לך נרדם? קום קרא אל אלקיך ! קום זעק לבוראך שיקל מעליך את עמס ניסיונותיך ויסלק את פחד לבבך ואת עצבון ידיך. כי מי יתן לך עצה יותר טובה, ומה יכולה להיות העצה היותר טובה מאשר לפנות למי שבאמת יודע נבכי וסיבוכי נפשך, בלבולי מחשבותיך ותמיהות רעיוניך. איזה פסיכולוג בעולם יוכל להבין אותך ולייעץ לך ולהרגיע את נפשך יותר מבוראך?! היש לך אוהב נאמן יותר ממנו?! הלא הנך מברך בכל יום בשם ומלכות: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אוהב את עמו ישראל; ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הבוחר בעמו ישראל באהבה. אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו. וראה מה שכתב הזהר הקדוש: אלמלי היו ישראל יודעים אהבה שאוהב הקדוש-ברוך-הוא את עמו, היו רצים אחריו ושואגים ככפירים מרב אהבה אליו יתברך. אלא שזו עצת היצר שתבין ממצבך שהנך שנאוי ומתעב מלפני ה', וזה שקר גדול, שהלא ה' מכריז ואומר ''את אשר יאהב ה' יוכיח'' לכך, כדוד המלך, עליו השלום, קום קרא אל אלקיך בקול גדול ובלב שלם
''אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תיקח ממני''.
האמונה היא הרפואה
אני אברך כולל מאז נישואי לפני 15 שנים, ולימוד התורה הוא אורח חיי ברוך השם. אשתי שתחיה מקפידה שלא להטריד אותי בענייני דיומא, ומתחשבת בי מאד למרות העומס הטבעי הנובע מגידול שישה ילדים קטנים.
"תלמד, תלמד, אל תדאג אני מסתדרת" היא משכנעת אותי, ובאופן יוצא מגדר הרגיל היא לא לוחצת עלי לעשות כלים, או לשטוף את הסלון - בערב שבת. כן, היא אשה עובדת, אך היא פיתחה מיומנויות ושיטות לא להטיל עלי שום משימה או מטלה, למעט עמידה בזמנים של הכולל. הודו לה', באמת אשת חיל למופת.
"בוקר אחד טרם צאתי לכולל היא מודיעה לי "לאלעזר (התינוק בן החצי שנה שלנו), יש חום גבוה, והוא חלוש וחסר כוח. לצערי אמך וגם אמי לא בעיר, ואף אחת מאחיותי או שכנותי לא פנויה לקחתו לרופא הילדים, ואני כבר מאחרת לעבודה. אני ממש מתנצלת, אבל באופן חד פעמי קח אותו לקופת חולים, ואחר כך תשכיב אותו לישון בבית. אני מאמינה שאמצא עד אז מישהי שתשמור עליו". כך אשתי.
"אין ברירה, אני יוצא למשימה, והאמן לי, אינני זוכר שהפסדתי סדר בוקר בכולל בעשור האחרון, אבל פיקוח נפש ועוד הנפש של הבן שלי דוחה הכל. השעה 8.45 בבוקר ואני שועט בזריזות לכיוון סניף קופ"ח, בתקווה שאתקבל במהירות אצל הרופא שלנו ד"ר אבישי חרמון. התינוק ייבדק, יאובחן, יקבל תרופות, ותוך שעה קלה אחזור הביתה ואפקיד אותו בידיה האמונות של אחת השכנות או הידידות של אשתי, כך שירשם בפנקסי ביטול תורה ממש מינימלי.
"השעה כבר 9:00 בבוקר, אני נכנס עם אלעזר המייבב חרישית לסניף, ומתיישב על כסא. ברוך ה', לפני בתור גברת עם תינוקת. אחרי עשר דקות היא נכנסת לרופא, ואוטוטו התור שלנו, רבות מחשבות בלב איש.. הדלת נפתחת, הגברת יוצאת, והנה עכשיו תורי. אני שולף את אלעזר מהעגלה, אוחז אותו בזרועותי ונע לכיוון חדר הרופא. לפתע פורצים זוג הורים לחדר ההמתנה ובידיהם ילד בן שלוש מדמם כולו, מראשו ועד רגליו.
"תסלח לי אדוני" מבקש האב, "אתה רואה שזה מקרה דחוף", נו טוב, מה לעשות, הילד כנראה נפל ונפצע, וקיבלתי בהבנה את כניסתם לפני. במשך יותר מחצי שעה היה עסוק רופא הילדים עם האחות שלימינו, בחבישת הפצעים ועצירת הדימום של הפעוט. ורק בשעה 9:45 הם פנו לצאת.
"יופי" שמחתי בליבי, "הנה אני נכנס... ומרוח סערה לרוח סערה, לחדר ההמתנה נכנסה אשה זקנה מאד נשענת על מקלה, ופנתה אלי בבקשה "אני מרגישה כאב נורא, אני חייבת להיבדק... אתה מוכן לוותר לי על התור?".
"ריבונו של עולם", חולף הרהור במוחי "יש להדר פני זקנים, אבל התינוק שלי הוא גם נפש שצריך לרחם עליה"... הרופא מציץ מחדרו ומסמן לי "תן לה להיכנס, היא במצב קשה".
"נו מילא, הזקנה נכנסה וגם כאן העסק לא פשוט, הרופא והאחות יוצאים ונכנסים, קראו לעוד רופא מומחה... והעסק עם הזקנה נמשך כמעט שעה. בשעה 10:40 לאחר הרבה לבטים של הרופא, הגיע אמבולנס ופינה את האשה לבית החולים.
"ושוב אני נוטל את אלעזר בידי ומחליט בליבי: יהרג ואל יעבור, אני לא מוותר על התור ויהי מה, הכל כאן פיקוח נפש, אבל גם ילדי זקוק לטיפול רפואי, וגם התורה שלי לא פחות חשובה לעם ישראל, הנה אני מסתער לכיוון הדלת, ובאותה שניה ממש נכנסת לחדר ההמתנה נשענת על שתי אחיותיה, אשה צעירה חיוורת כסיד, במילים אחרות, שלושת-רבעי מעולפת. הרופא לא היה צריך לסמן לי, הבנתי מיד שגם כאן ידי על התחתונה, וחיוורון פניה של הקליינטית הנוכחית סלל לה את הדרך פנימה, ועלי ועל אלעזר ינוקא נותר להמתין לישועה קרובה, כי בוא תבוא.
"גם העסק הזה נמשך בערך 40 דקות. בינתיים חדר ההמתנה התעבה בעוד ילדים ואמהות. אני אמנם ידוע כאן כמי שניצב בראש התור, קול התור אולי כבר נשמע בארצנו, אבל האחיזה בראש התור היא טובה אולי בשביל הסמנטיקה, אבל לא בשביל להגיע לסוף סדר ראשון בכולל עם מבט זקוף. ריבונו של עולם, מתי יגיע תורי?
"בשעה 11:30 יוצא דוקטור חרמון ממשרדו ומודיע לכל הממתינים "אני נורא מצטער, הוזעקתי לבית החולים שניידר לטיפול במקרה דחוף, זקוקים לי בחדר הניתוח, אבל בעוד חצי שעה יגיע לכאן פרופסור שמריהו סתיו ויקבל אתכם".
"אני מביט בשעון הדיגיטלי שלי, מגרד את פדחתי מעל הכיפה, וליתר דיוק אני חש שהסבלנות שלי פקעה והתפזרה לה. אלעזר בוכה, ואני לא מיומן כל כך במוצצים ובקבוקי מטרנה. הדקות לא זזות, ופרופסור סתיו כנראה החליף קידומת לעונה אחרת. אני מצוי באי שקט, מבועי הקיטורים והכעס מתחילים לפעפע בתוכי ומאיימים להתפרץ לאחר שעות של המתנה, ואם היו לי נוצות, הם בוודאי היו נמרטות להן אחת אחת.
"אחרי 35 דקות הגיע פרופסור סתיו כולו מחויך וחביב "תסלחו לי, אבל רק בעוד רבע שעה אכניס את הראשון בתור", התנצל באדיבות: "יש לי שיחת ועידה, קונסוליום של רופאים בעניין חולה מסוכן", יש לנו ברירה! אמר אמר. באמת אחרי רבע שעה נפתחת דלת חדר הרופא, אבל מבטי תקוע בדלת הכניסה לחדר ההמתנה, וכולי תפילה, שלא יפרוץ פנימה ילד מפרכס, או קשיש מחובר לאינפוזיה, שיהיו כולם בריאים עד 120 שנים, אבל מתי אזכה לממש את הזכות של הראשון בתור?
"קרה נס. אף אחד לא פרץ פנימה שום מקרה חרום לא נראה באופק, נכנסתי פנימה עם תינוקי, והתיישבתי מול פרופ' סתיו, אבל עדיין חושש שמא האופוריה שלי מוקדמת מדי, שמא איזה חולה טראומתי עוד עלול להשתלט על תשומת לבו של הרופא החביב.
"פרופ' סתיו הרים את אלעזר, והניחו בנינוחות על מיטת הטיפולים. הוא חייך לעברו בנעימות, הוציא פנס קטן והביט באישוניו, אחר כך בדק לו דופק, הכניס מקל לגרונו, היכה קלות על גבו ואמר לי באלו המילים: "אדון בלומשטיין, קרה לך נס שאני פה. ממש נס גדול, בוא ואסביר לך, את הקריירה שלי התחלתי לפני 30 שנה כרופא ילדים, וברבות השנים עזבתי עיסוק זה והשקעתי את עצמי במחקר ללימוד התופעות האלרגיות. כן, אני פרופסור לאלרגיות, וזו המומחיות שלי כבר 15 שנים. היום הוזעקתי לכאן באופן בהול, וחד פעמי, כי ד"ר חרמון הובהל לעניין אחר. ועכשיו לעניין בנך אלעזר, יש לו אלרגיה נדירה מאד מאד, שמופיעה בתינוקות אחת לעשרה מיליון. לרופא משפחה או לרופא ילדים מצוי אין את הכלים והידע לאתר אלרגיה זו, התופעות שלה דומות לחלוטין לאנגינה, או דלקת ריאות קלה, ולכן הטיפול הרפואי שהיית מקבל עבור בנך המתוק, לא היה תואם את הבעיה, והחולי עלול היה להמשך חצי שנה ויותר, ואף להחמיר, עד שמי מהרופאים יחשוד שזה אלרגיה, והתינוק היה מופנה אלי לאימות. הבשורה הטובה, שבטיפול תרופתי מיוחד בן שבוע ימים, אלעזר שלנו יבריא בע"ה לחלוטין ולא יצטרך לסחוב חולי של חודשים ארוכים, אז תגיד תודה לקב"ה ששלח אותי לכאן..." עד כאן פרופסור חרמון.
שבת שלום ומבורך