דרך ארוכה עברו נשים מהימים שבהם אסור היה להן להחזיק ברכוש ועד שקיבלו זכות בחירה.

ברומא העתיקה, למשל, נשים נחשבו לרכוש אביהן ובהמשך לרכוש בעליהן. גם אם אישה הייתה חכמה ועשירה היא עדיין לא יכולה הייתה להיבחר לתפקידים פוליטיים, ובוודאי שלא לשמש בתפקידי הנהגה.

באנגליה, עד לסוף המאה ה-19, היה הרכוש שהביאו איתן נשים עובר לחזקת הבעל. גם אם האישה הביאה איתה נדוניה נכבדה ובעלה היה חסר כל, מן הרגע שהשניים נישאו היה הרכוש שלה בידיו והוא היה יכול לבזבז אותו איך שבא לו (רמז: לא על שמלה ותכשיטים לאשתו האהובה).

ביהדות אמנם נשמרו זכויותיה של אישה על הרכוש שהביאה עימה לנישואים, אבל מצד שני היא נפסלה לעדות בבית הדין ואסור היה לה ללמוד תורה או כפי שמובא בתלמוד ירושלמי בשמו של רבי אליעזר: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים".

בפרשת השבוע "מטות-מסעי", שבה נחתם ספר במדבר, ישנן שתי סוגיות שעוסקות במעמד האישה - הראשונה היא נדר והשנייה היא הירושה.

לפני שנביא את מה שאומרת הפרשה על נדר שנדרה אישה, נסביר קודם כל מהו נדר? נדר הוא מעין התנייה שאדם מקבל על עצמו ועליו לקיימו. כך למשל, ישנו הנדר שנדר אליעזר עבד אברהם כשהלך לחפש אישה ליצחק: "והָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק", או הנדר שנדר השופט יפתח הגלעדי לפיו אם ינצח בקרב נגד בני עמון הוא יקריב לאלוהים את הראשון שיצא מפתח ביתו.

הנדר הראשון הסתיים ברבקה ויצחק מתחת לחופה, לשני היה סוף עגום שנגמר במות בתו של יפתח, שכן היא הייתה הראשונה לקבל את פניו בשובו מן הקרב.

אם כן, נדר הוא דבר שקשה מאוד לחזור ממנו. אפילו טקס "התרת הנדרים" שרבים נוהגים לבצע לפני יום הכיפורים ובו מבקשים לבטל את כל אותן הבטחות שלקחנו על עצמנו במהלך השנה החולפת, שנוי מאוד במחלוקת בקרב פוסקי ההלכה.

והנה, מי שדווקא מקבלות הקלות בנושא נדרים הן הנשים: "אִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ. וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, אָבִיהָ--וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ... אִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ", נכתב.

כלומר, אם נערה נודרת נדר ואביה שמע ולא אמר דבר, עליה לקיים את הנדר אבל אם הוא מחה, הנדר שלקחה על עצמה מבוטל. במילים אחרות, אם השמלה לא עלתה עלייך ונדרת שאת לא נוגעת יותר בפיצה, אבא יכול להחליט עבורך שהלכה הדיאטה.

 במקרה של אישה נשואה מי שיכול לבטל או לא לבטל את הנדר הוא בעלה: "כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ--אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ, וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ", אומר המקרא.

בהמשך הפרשה, מזכיר משה שוב את העסקה עם בנות צלופחד שממנה למדו בני ישראל שבנות יכולות לרשת את נחלת האב אם אין לו בנים.

אלא שהאותיות הקטנות קובעות שבמצב שכזה על אותן בנות להינשא לבן השבט שלהן: "וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו". הרציונל הוא כמובן שכל נחלה תישאר בידי השבט שלו נמסרה, ולא יתקיימו עסקאות נדל"ן מפוקפקות.

ההיגיון שככל הנראה עומד מאחורי החוקים הללו, בוודאי בעת העתיקה, הוא שאישה חייבת את החסות של אביה – ראש המשפחה, ואם זו אינה בנמצא אז היא זקוקה למסגרת המשפחתית המורחבת שתגן עליה.

האם מדובר בהגנה הכרחית בעולם גברי או באהבה חונקת מדי? שכל אחד יחליט בעצמו. לפחות במקרה של בת יפתח אני משוכנעת שהיא הייתה מעדיפה שבמקרים מסוימים יוכלו בנות לבטל את הנדרים שנדרו האבות שלהן בלי שחשבו עליהם עד הסוף.

נשתמע בשבוע הבא עם ספר דברים. בלי נדר, כן?