אחד מהכללים החשובים שהאנושות סיגלה לעצמה הוא "התקינות הפוליטית" או במילים אחרות – יש דברים שאתה מוזמן לחשוב לעצמך בסתר אבל ממש לא כדאי שתגיד אותם בקול רם.

אחרי הבחירות בארה"ב נדמה היה לרגע שכללי המשחק השתנו ושעכשיו מותר לצעוק הכל מהגג או מהסטטוסים בפייסבוק. כשדונלד טראמפ נישא על גלי אהדת ההמון, תוך שהוא יורה לכל עבר ומצייץ את עצמו לדעת בטוויטר, נראה היה שהוא הבין את מה שהיועצים הפוליטיים הכי מנוסים לא הבינו – הציבור רוצה שידברו איתו דוגרי.

אבל אפשר להירגע, התקינות הפוליטית עדיין איתנו – עובדה, טראמפ ממשיך אמנם לצייץ בספונטניות אבל נראה שגם הוא מבין שאין דין טוקבקיסט מן הרחוב כדין נשיא המעצמה החזקה, ושלמילים שלו עכשיו יש השלכות.

גם המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, בעוד העם המאובק והמזיע מחכה במדבר בשקיקה לדו"ח המודיעיני שלהם, חרגו מן הפרוטוקול.

בפתיחת פרשת "שלח לך" מצווה אלוהים את משה לשלוח נציג מכל שבט לבדוק את מצב הכוחות בארץ המיועדת להפוך לבית הלאומי. איך העמים שחיים שם? האם הארץ טובה להתיישבות? עד כאן דרישה הגיונית בהחלט.

לא מדובר בסתם אנשים אלא בנשיאי השבטים או כפי שמציין הכתוב: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", גם כאן דרישה הגיונית בהחלט, הרי איך יכול אדם לסמוך על סתם אדם אחר? ואיך יכול בן שבט אחד לסמוך על דבריו של מי שאינו מנהיגו?

כידוע לכולם, המרגלים חוזרים ומכניסים את כולם לפאניקה. במקום לקחת את משה הצידה בשקט, הם רצים להדליף את המסקנות מדיוני הקבינט: "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", נכתב.

ואז המרגלים מנחיתים את הגרוע מכל: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּו".

כצפוי, תגובתו של העם שכבר הולך ימים רבים במדבר היא של שבר: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא".

אם נקבל את דברי המקרא כפי שהם, נראה שהמרגלים מגיעים לארץ כנען בסוף תקופת הפריחה. בארץ אמנם יש ערים קטנות ואנשים שמתפרנסים מחקלאות וממסחר, אבל הארץ לא חופשית אלא נשלטת על ידי המצרים, שמבחינתם ארץ ישראל היא לא ראש השולחן אלא המרכז שלו.  

כמו שיודע מי שישב פעם במרכז שולחן הארוחה המשפחתית, לא מדובר במקום חשוב במיוחד. תפקיד היושבים במרכז הוא בעיקר לשרת את היושבים בראש ולהעביר את סלט הירקות מקצה לקצה. במילים אחרות, ארץ כנען היא הגשר בין מצרים בדרום לממלכות שבצפון. היא אמנם נהנית מהפירורים שנופלים מדי פעם אבל היא כנראה רחוקה מתיאורם של המרגלים.

מצד שני, כשרק לפני רגע ברחת ממצרים, כשאתה פליט שהולך ימים ארוכים בשמש הקופחת, כנראה שאנשים שיושבים להם לבטח בבתי קבע נראים לך לפתע כמו אנשים יציבים ומאיימים. עדות לנחיתות של הישראלים היא שבראשית דרכם בארץ הם אכן לא היו מתוחכמים. חפירות ארכיאולוגיות הראו שהתרבות החומרית של המתיישבים הראשונים, כלומר הכלים ומבני הבתים, הייתה דלה מאוד ופיגרה אחרי זו של עמים אחרים שחיו כאן.

אלוהים כועס כמובן על המרגלים ועל העם שנגרר אחריהם, הוא מאיים לסגור את העסק ורק תחנוניו של משה מצילים את המצב. אבל אלוהים לא מוחל לגמרי ומעניש את אותו דור בכך שלא ייכנס לארץ אלא ינדוד ארבעים שנה במדבר עד שכל אנשיו ילכו בדרך כל עפר. צאצאיהם הם אלה שיירשו את כנען.

למען האמת יש הרבה היגיון וחוכמה בעונש הזה. קודם כל, הדור החדש שלא חווה את העבדות ואת אימת הבריחה כשיר יותר מנטאלית להתחלה החדשה ולמאמץ שדרוש לה.

חוץ מזה, מעניין לגלות שבתהליך הדרגתי של כחמישים שנה, המצרים נסוגים לגמרי מהארץ, מה שמחליש את כנען וחושף אותה לפלישת גויי הים וכן, גם לזו של השבטים הישראליים שעכשיו יכולים לממש את התוכנית שלהם קצת יותר בקלות.      

אז מה למדנו מחטא המרגלים? קודם כל, שמנהיגים צריכים להיות יותר שקולים בדבריהם ולא לפרסם הודעות קודרות לעיתונות שילחיצו את העם שעליו הם ממונים. וגם למדנו שלא הכל שחור. נכון, יש אויבים חזקים ופרויקט הגרעין האיראני וגם נתונים לא משהו במבחני המיצ"ב ומצוקת דיור, אבל בסך הכל לא רע לחיות כאן.