אבל, מעבר לחובת ההתייחדות והכבוד, שהיא ערך יהודי חשוב, זכרון השואה מהווה עבורנו, בני העם היהודי צורך קיומי.

ביום הזה, אנחנו עוצרים את שעון החיים שלנו, כדי לזכור בעצמנו, וכדי להזכיר לעולם, כדי להזהיר את עצמנו, וכדי להזהיר את העולם, מפני הזוועה ההיא, שלא תשוב עוד.

זאת משימה נצחית, שמוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו, בכל דור ודור, בעם היהודי.

ממשימה כבדה, שגם בימינו אנו, מוכח שהיא עדיין חיונית.

למרות שחלפו 7 עשורים ולמרות שאנחנו כבר עם, שיש לו מדינה ריבונית וצבא, למרות זאת, האיום עדיין מרחף מעל ראשנו, בעולם שכמנהגו נוהג, עם אותן מדינות ואותם עמים, עם אותה גרמניה שאומנם היא דמוקרטית מערבית, אבל שנים אחרי הודעת האיומים מאיראן, היא מקיימת את הסחר הגדול ביותר, 4 מליארד יורו בשנה, מדינת השטן הזאת שמאיימת להשמיד את מדינת ישראל, היא תומכת בסנקציות, אבל לשכת המסחר שלה גם פרסמה בזמנו הנחיות לתעשיינים, איך לעקוף את הסנקציות.

זאת אותה שוויץ ששרת החוץ שלה קלמי-ריי חתמה על עסקת גז ענקית עם איראן, בדיוק, לאחר החלטת האו"ם על החרפת הסנקציות.

כך שאם נסיר את האיפור הקוסמטי, נגלה את אותה אירופה, אירופה שהפעם צועדת יד ביד עם איראן.

בני נוער יקרים,
מול כוח ההתמדה של הרוע כלפי העם שלנו, מול האנטישמיות, הכנראה נצחית, שאינה חולפת מהעולם, מול כל אלה, אנחנו זקוקים לתודעת זיכרון עמוקה.

לתודעה שתהיה צרובה בבשרינו ובדמינו, צריבה שלא ניתנת למחיקה.

תודעה – שתדריך אותנו במהלך כל ימות השנה, כל השנים, להיות ערניים ודרוכים להקדים כל איום על עמנו.

תודעה - שגם תעניק לנו את הכח והתוקף המוסרי לא רק הפיס הצבאי, לעמוד מול כל הקמים עלינו לכלותינו – שאומרים, זאת במפורש, מקרוב בגבולנו ומרחוק.

זה לא קל, ולא פשוט, ליצור ולשמר תודעה כזאת, בעם שלם, לאורך שנים.
אולם, ברוך השם, אפשר לאמר שאנחנו מצליחים בכך.

אנחנו מצליחים, בעיקר הודות לאלה שחיים ביננו, הניצולים מהתופת הנאצית, העדים החיים, שמעניקים לנו את תודעת הזיכרון העמוקה הקיומית הזאת.

השנה אנחנו מעלים על נס, את קולם של הניצולים, שנשאו ועודם נושאים, את משא הזכרון הקשה של השואה. הנוכחות שלהם בחברה הישראלית, כעדים שחוו את האירועים והזוועות של החיה הנאצית, מעניקה לזיכרון גם תוקף מוסרי.

הם היו הראשונים לתעד את שנות הסבל והאימה וגם היום הם ממשיכים לספר ולתעד את הזכרונות הכואבים.
בפעילות היומיומית, בהתנדבות בחברה ובעצם היצירה שלהם, כל אחד בתחום שלו, הם מנציחים את הנספים, וגורמים לנו לזכור.
במשך שנים – הניצולים מספרים את קורותיהם לתלמידים, בני נוער וחיילים, לרבות מהארץ ומחו"ל, מצטרפים כאנשי עדות למשלחת לפולין, כותבים ספרי זכרונות ופוגשים קוראים וצעירים, מתרגמים מסמכים מתקופת השואה, ועדויות של ניצולי שואה, משמרים את זכרונות הקהילות שלהם, ומעבירים אותם לדורות הבאים.

"קולם של הניצולים" הוא בעצם החוליה שמחברת בין ההיסטוריה הכואבת של עם ישראל בשואה לבין העתיד התקווה וההתחדשות לתודעת הזכרון העמוקה שהעם היהודי הצליח לבנות במדינת ישראל.

בעיר שלנו אשדוד חיים אלפי ניצולי שואה שהגיעו אליה בשנותיה הראשונות, וגם לאחר מכן, ממדינות חבר העמים אשר אין חולק על תרומתם העצומה ותפקידם המרכזי לצעירי העיר ובכלל.

בשנה החולפת נפרדה אשדוד מהבולטים שבהם, מאריה קלנג ז"ל שהיה מהקולות הרועמים והחזקים של ניצולי השואה, שהטביעו את חותמם והשפעתם על העיר, ועל תודעת זכרון השואה בקרב דורות של ילדי העיר והוא הסמל שלנו לשואה, ועם מפעל החיים האדיר שלו גם סמל לתקומה.

אנו נמשיך להעביר את צוואת היהודים הנספים עם קולו של אריה קלנג, ביחד עם קולם של כלל הניצולים

וצוואתם של 6 מליון היהודים שנספו – " למען ידעו לדור אחרון ולמען נצח ישראל – שלא ישקר"

צילומים מטקס יום הזכרון לשואה שנערך בבית יד לבנים: לימור אדרי.