אסתי וינשטיין (50), חסידת גור, בת למשפחה מוכרת ואדוקה במגזר, חזרה בשאלה לבדה לפני 8 שנים, עברה לגור עם בן זוג ועם ביתה תמי, היחידה משבע בנותיה שהצטרפה אליה לעולם החילוני. עם חזרתה בשאלה, כל משפחתה נתקה עימה מגע לחלוטין.

ככל שעברו השנים, אסתי לא הצליחה להתגבר על הנתק מששת בנותיה שסרבו לפגוש אותה.

בגיל 50 כשהיא נראת צעירה מגילה, כבר היו לה 11 נכדים מ7 בנות.

בחודשים האחרונים פרסמה אסתי ז"ל  פוסט ארוך וכואב על תחושותיה הקשות כתוצאה מכך שרק לאחר שבתה החרדית ילדה, נודע לה על כך באקראי.
אסתי לא הוזמנה לימי ההולדת של הילדים והנכדים , אך המשיכה לחזר אחריהן באופן אובססיבי ואף ברכה אותם באמצעות פתקים שהפיצה ברחובות בתקווה שיקראו – "לב אימא אוהב לעולם לא מוותר".

אחת החברות מספרת:

"היא הייתה און ליין מדויקת, איזה נכד נולד לה, ממי, תאומות שנולדו עכשיו והיא נקרעה עם זה שהיא לא יכולה לבוא ולבקר. היא הסתובבה עם תמונות שהיא הצליחה ללקט. כמו בלשית היא כל הזמן ליקטה עוד מידע, עוד מידע של היצירה שהיא הרימה. והיא לא מצליחה ליהנות ממנה".

בחייה החילונים היא הצליחה מאוד יחסית, רכשה חברים, השכלה וקבלה תפקיד מכובד.

ביתה תמי סיפרה (בזמן שאימה נחשבה כנעדרת):

"בחודשים האחרונים היא הייתה במצב נפשי מיוחד. הילדים מאוד כעסו על החזרה בשאלה שעשינו. אנחנו שבע בנות, שש מהאחיות שלי חרדיות קיצוניות, חסידות. במשך השנים אמא ניסתה ליצור איתן קשר ולא הצליחה.

בחודשים האחרונים היא התחילה לכתוב ספר על כל מה שהיא עברה.

הספר הזה פתח לה את כל הפצעים שהיא לא יכולה להתגבר עליהם. מאז שהיא כתבה אותו היא לא הצליחה לחזור לעצמה. היא כתבה שהיא מבינה שהילדים לא מוכנים להיות איתה בקשר בשום אופן ולכן היא לא מסוגלת להמשיך יותר לשאת את זה".

הבת התייצבה בתה בבית המשפט, לוודא שקבורתה תעשה על פי רצונה, ולא כפי שדורשת המשפחה.

"הם רצו לקחת את הגופה ולעשות אתה מה שהם רוצים. התייצבתי בבית המשפט בדרישה שלא ייקחו לי את אמא שלי, שאוכל לטפל בה כמו שהיא רצתה"

לדבריה של מונטג, האם כתבה בצוואה כי היא "רוצה הלוויה קטנה עם פרחים ושיר, כמו שהיא אוהבת. אני גם יודעת שהיא רצתה להיקבר באזור המרכז, אבל הם (המשפחה), רוצים שייקברו אותה בהר המנוחות - כי זה מה שהרבי אמר".

הבת סיפרה כי כשנודע לה כי בני המשפחה ושאר חסידי גור מתכוונים לפעול בעניין, היא הגיעה לאבו כאביר, על מנת לשמור שלא יבצעו מחטף בעניין.

פסיקת בית המשפט:

שופטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב שפרה גליק קבעה כי הלוויתה של אסתי וינשטיין תתקיים לפי בקשתה ב"שירים ובפרחים". רק לאחר מכן תערך הלוויה לפי רצון המשפחה.

ההספד של הבת החרדית:

"אימא, נזכור ולא נשכח את השנים בהן גידלת אותנו. נזכור ולא נשכח איך הלכנו איתך בגאווה, שבע בנות מדהימות. נזכור ולא נשכח את היום המר והנמהר בו נטשת אותנו. התחננו להסברים, ביקשנו לבוא איתך, אך הפנית אל ליבנו את הגב. ילדות קטנות שביום בהיר ננטשות ואין אימא שתסביר ותרפא את השברים.

אימא, אימא, נזכור תמיד ולא נשכח. מבינה אני שיש דברים שלא ניתן היה להשיב, אבל כעת תוכלי מלמעלה להביט ולהקשיב, להבין את כל מה שלא הבינו בני האדם מסביבנו, אבל העיקר שכעת קבלי את סליחתנו".

וינשטיין הוגדרה כנעדרת מתחילת השבוע שעבר -

עם היעלמותה, חבריה משפחתה יצאו למסע חיפושים רחב, הקימו דף חיפושים בפייסבוק וקראו לאמצעי התקשורת לעזרה -  בזמן החיפושים הם התלוננו על המשטרה  שלדבריהם איננה עושה מספיק כדי לחפש אחריה. "הכתובת רשומה על הקיר. זה אינו מקרה התאבדות קלאסי וייתכן שהוא נועד כדי להשיב אליה את ילדיה. איך ייתכן שאפילו את הרכב עדיין לא איתרו?".

אחיה, חנוך אירנשטיין סיפר על החיפושים אחר אחותו:

"בלילה השני להיעלמותה התחלנו את החיפושים בחמש בבוקר, נסענו לכיוון הצפון לכל מיני מקומות שהיא אהבה לטייל בהם. חשבנו שזה מקום אופיינו לה, נחלים. אולי היא מנסה להשאיר שם איזה רמז, אולי זה מקום שמסמן אצלה משהו ששם היא כן מצאו שהוא עוגן, אולי היא תחזור לשם". 

ביום ראשון היא נמצאה ללא רוח חיים בתוך רכב נעול בעיר אשדוד, שישה ימים לאחר שנעלמה.

ברכב היונדאי שלה, היא השאירה מכתב פרידה למשפחתה וחבריה הקרובים. וכך כתבה:

"בעיר זו (אשדוד) ילדתי את בנותיי, ובעיר זו מתתי בגלל בנותיי.

אני מבינה שאני חולה ותלותית ואני לא רוצה להמשיך ולהיות למעמסה עליכם. אל תשקיעו הרבה בטקס, משהו צנוע עם המון פרחים ותזכרו שזה מה שבחרתי שהכי טוב בשבילי וגם אם תגידו שאני אנוכית, אני מקבלת בהבנה את חוסר ההבנה שלכם״.

מתוך הספר "עושה כרצונו" שכתבה אסתי ויינשטיין ולא הספיקה לפרסם-

"אם חלילה הסיפור הזה יצא, אני לא אשאר בחיים כדי לראות את הנזקים העצומים שהא יעשה. מוות זה הפתרון בדיוק. הרי זה מימלא מה שמגיע לי אז יפה שעה אחת קודם".