ליאונל ראוכברגר בן ה-12, שנפטר אמש בפתאומיות לאחר שהתלונן על כאבי ראש, הובא בצהרים למנוחת עולמים בבית העלמין באשדוד. עשרות רבות הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה, מנסים לחזק את ההורים יאנה ויבגני. כולם בכו בהלוויה הקשה, מתקשים להאמין שהאסון הזה אמיתי.

למרות שבחג החנוכה לא נהוג להספיד, מחנכת הכיתה של ליאונל ומורה נוסף שליווה אותו ארבע שנים, ספדו לו.

הספדו של המורה לירן: "בשמונת ימי חנוכה אסור לומר הספד, אלו ימים מיוחדים שאסור להספיד ולהתענות בהם. הרגשתי את החובה, כאחד שהכיר את ליאונל במשך ארבע שנים, הרגשתי את החובה לומר את המילים המעטות הללו. הכרתי תלמיד שגם כשהערתי לו במהלך השיעור, מעולם לא ראיתי אותו עצוב, כל הזמן החיוך על פניו. גם בזמן פטירתו הוא אפילו לא סבל, מת ללא יסורים בכלל, עולה למעלה זך נקי כמו השמן שיש לנו בחג החנוכה. מלאך ממש, תהיי נשמתו צרורה בצרור החיים".

המחנכת דורה, מכיתה ו2 בבית הספר רתמים, ספדה לתלמידה: "ילד יקר ואהוב של כולנו, קשה לפנות אליך בזמן עבר, מעולם לא עברה בי המחשבה שאצטרך לקרוא הספד על אחד מתלמידי. בשורת האיוב שקיבלנו אתמול מטלטלת את כולנו, כל אנשי הצוות החינוכי והתלמידים הגיעו היום לבית הספר בוכים ונסערים. התלמידים הרבו לספר על שמחת החיים שאפיינה אותך, על כך שהחיוך לא מש מפניך, על כך שאהבת להצחיק את כל הסובבים אותך, על השובבות ומעשי הקונדס שלך, על הנתינה האמיתית שלך, על כך שביצעת את תפקידך באחריות ובחוכמה רבה. רק אתמול שיתפת חלק מהחברים בכך שאתה רוצה להמשיך ללמוד לקראת בר המצווה שלך. לא הספקת לממש משאלה זו, לא הספקת לממש את המסלול המקובל של כל ילד מתבגר, לא הספקת להגשים את חלומותיך. אתמול בערב הדלקנו נר ראשון של חנוכה, הילדים בכיתה אמרו שנר זה מסמל נר זכרון עבורך, אתה קולט בכמה בתים של חבריך דלקו אמש נרות. כולנו אוהבים אותך מאוד והכיסא הריק שלך בכיתה משאיר בכולנו ריקנות רבה, ריקנות שתלווה אותנו תמיד. כולנו רוצים להאמין שמדובר בחלום בלהות, שזה לא אמיתי, שהנה תיפתח הדלת בכיתה ותיכנס עם חיוך גדול על פניך, ושתאמר לנו שזאת עוד אחת מהמתיחות שלך. כולנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך, תמיד תהיה חלק מכיתתנו ובליבותינו. החברים שלך מבקשים ממך כי תשמור על כולנו מלמעלה ומקווים שטוב לך למעלה שם. תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים, אוהבים אותך מאוד".