כתב וצילם: דור גפני - כאן דרום

יום רביעי בשבוע שעבר. בסביבות השעה שמונה וחצי בבוקר אנחנו נכנסים לשער בסיס חיל הים באשדוד מלווים בנציגי דובר צה"ל. אחרי שנכנסים, מתלווה גם חיילת מביטחון המידע בבסיס להשגיח עלינו שלא ניחשף ונחשוף מה שאסור. אחרי כמה דקות הגיע קצין שהחליף אותה. כך החלה למעשה הכתבה על חיילי סיירת הדבורות.  

מדובר באמת בצעד שאינו שכיח: הצטרפות לאימון רטוב של יחידה לוחמת שרבות מפעולותיה מסווגות, תוך מפגש בלתי אמצעי עם הלוחמים, הספינות ואמצעי הלחימה.

הרעיון המקורי היה לכוון זרקור על חיילים ש"שומרים על הבית" בצורה המוחשית ביותר – לוחמים תושבי הסביבה שעבורם הפטרולים הימיים וההצצה במשקפת לעבר החוף היא דאגה למשפחה, לחברים, השכנים ובכלל. בדרך, גילינו צדדים נוספים.

לאחר צעידה לא ארוכה מידיי, הגענו לרציף שלאורכו עוגנות הספינות. אלו ספינות דבורה, שהן למעשה, כך הוסבר לי, מעין ספינות דבור משופרות. בלשון רבים קוראים להן דבורות, אולי כדי שלא יהיה בלבול עם הדבורים.

"עוד מעט נצא לים, תתארגנו בינתיים", אומר סרן א', מפקד סיירת "כסיף", שעבורו זהו אימון פרידה. בערב הוא כבר יהיה על אזרחי, בדרכו לטיול בדרום אמריקה. במסגרת מה שהותר לנו לכתוב, הסיירת מורכבת מכמה כלי שייט כאלה והיא חלק מפלגה שבה ישנן עוד שתי סיירות נוספות. הפלגה, מספר 916, עוסקת בביטחון שוטף (בט"ש) ואחראית על הגנת הארץ מחופי רפיח בדרום ועד מכמורת בצפון. כל גיחה מורכבת בדרך כלל משלוש או ארבע יממות רצופות בים.

האווירה על הרציפים מחויכת. החבר'ה פורקים קצת מתח. מדובר באימון חודשי וכל דבורה בסיירת מתקשטת לקראת ההפלגה, מה שמצביע על תחרותיות בין הצוותים. תולים דגלים ובלונים וכמה מהלוחמים מניחים פיאה מצחיקה על הראש. עוד מעט, הצחוקים יפנו את מקומם לתרגול עם הוראות מדוקדקות ובתנאי משמעת ברורים.

ההכנות להפלגה הולכות ונשלמות. הלוחמים שעוד נותרו על הרציף, עולים, כל אחד לספינה שאליה הוא משתייך. בראש כל אחת עומד קצין, מפקד הספינה שהוא בוגר קורס חובלים (לפני כשבועיים הסתיים מחזור נוסף של הקורס המפרך והיוקרתי).

לפני היציאה מהנמל, כמה מחיילות הפלגה באות לצפות בלוחמים. בכלי שייט אחרים של חיל הים יש גם לוחמות ואף חובלות. אבל על הדבורה שהיא יחסית צרת מידות וצפופה, השילוב בין בנים לבנות קשה ליישום. על כל ספינת דבורה מוצבים כ-15 לוחמים ובדרך כלל אין אפילו די מיטות לכולם, אז חלק מהחיילים מתחלפים במנוחה בשיטת "המיטה החמה".

החיילת חוה שמואלוב מאשדוד, בקרית שליטה ימית, מספרת על תפקידה: "אנחנו עובדות דרך החמ"ל שלנו, מתפעלות את כל האימונים והפעילויות שיוצאות פה מנמל אשדוד, אנחנו גם מתצפתות על קו החוף הארוך עד אזור רצועת עזה. אחלה תפקיד, אני שומרת על המשפחה באשדוד, על הבית. לפעמים אנחנו מצטרפות לאימונים על הספינות".

פקודת התזוזה ניתנת. הדבורות בסיירת כסיף עוזבות אחת אחרי האחרת את הרציפים, מפלחות את המים. כל אחת מותירה אחריה שובל ארוך של קצף לבן. ההפלגה איטית יחסית עד ליציאה דרך פתח הנמל. ההמולה היחסית  - של קולות החיילים והחיילות, "צפירות המוראל", השירה והצעקות - התחלפה חיש מהר בשקט של הים הפתוח.

בגשר הדבורה סרן ג' שאוחז בהגה. לידו כמה מלוחמיו, האחרים נמצאים במי"ק – מרכז ידיעות קרב. הפיקוד מורכב משלושה: הקצין, ג', סגנו, סמ"ר דביר בן שטרית והצ'יף, סמל תומר שלזינגר שמוצב בחדר המכונות ואחראי על כל התחום הטכני.

במ"ס – המטבח הספינתי אנחנו נפגשים עם לוחמי הסיירת (שקיבצנו מכמה ספינות) המתגוררים באזור. רב"ט אור שוורץ מהיישוב בת הדר שליד אשקלון: "הגעתי לחיל הים אחרי גיבוש. אהבתי את האווירה המשפחתית ואני מרגיש שזה קרוב לבית. הרבה שנים הייתי ספורטאי, בתחום השחיה, התאמנתי בשדרות ולמדתי ביד מרדכי, אזור שספג הרבה קסאמים. אנחנו צוות קטן, מאוד מגובשים. אנחנו מהווים סוג של חומה ימית וזה תפקיד מאוד משמעותי".

"אני לא חושב שזה מהווה בעיה, הגיבוש והלכידות מכפרים על הכל. החודש הראשון היה קשה. החודש השני היה הרבה יותר טוב, כבר הרגשתי שמקבלים אותי. עד לאחרונה הייתי הכי צעיר ('אתה עדיין הכי צעיר', קוטעים אותו החברים), ברור שאני עושה עבודות סיזיפיות יותר מאחרים, כי אני פחות ותיק, שומר שירותים, מקרצף...אבל בסדר".

כששאלתי אם יש טקסי "זובור" למיניהם הם משיבים שלא, אך מלווים את התשובה בחיוכים ובחילופי מבטים. מה שבטוח, הוסכם על כולם, היעד הכי מבוקש בתורנויות הבט"ש – המרינה בהרצליה. פעם בכמה חודשים יוצא לכל ספינה להגיע לשם, עוגנים במקום ולפעמים יש הזדמנות לצאת ולבלות בעיר קצת.

סמ"ר איתי דדון, שנתיים וחודשיים על הספינה, גר באשדוד, ברובע א': "אני אוהב את השירות. בהתחלה אתה קולט שזה שירות קשה, ספינה קטנה, ש-24 שעות, שבעה ימים בשבוע, האנשים תקועים אחד בתחת של השני, בהתחלה אתה פותח עיניים ושואל 'מה זה, איך אפשר לחיות ככה?', אבל בהדרגה אתה קולט את המשפחתיות פה ואת המנטאליות. זאת חוויה, זה פשוט תענוג וכיף להעביר ככה שירות. בסופי שבוע אנחנו יוצאים חברים מהספינה יחד".  

זה שאתה משרת ליד הבית אבל בבסיס סגור, זה טוב או מבאס?

"זה טוב, ואני אישית מעדיף להיות בים, בשקט, עם הצוות, מאשר בבסיס".

תן לי דוגמא לסדר יום טיפוסי.

"קמים, תופסים משמרת, כל אחד בתפקיד משלו. מי שבמשמרת יום מכין ארוחת ערב, מנקים את הספינה, בערב יושבים לזמן פלברה בגשר, מדברים, קצת בדיחות, שרים. בזמן אירוע כל אחד יודע מה הוא עושה".

רב"ט שחר דדון, תשעה חודשים על הספינה, גם הוא מאשדוד: "הגעתי לדבורים דרך דוד שלי שהיה דבורן. עברתי גיבוש וטירונות בבת גלים. הגעתי ל-916, כמו שרציתי. שירות מאתגר, מהנה. השתתפתי גם במבצעים אבל אי אפשר לספר. אני גר ברובע י"ז, אוהב את הים, מסתכל על הבית במשקפת. כשאני תופס קו בים, אני חושב על המשפחה שלי ועל למה התגייסתי. השירות קשה מאוד אבל אנחנו כמו משפחה כאן וזה נותן מוטיבציה".

האשדודי השלישי, סמ"ר גיא יעיש "הכי פז"מניק מהאשדודים". "זה שיש לך פז"ם נותן לך פלוסים קטנים אם זה לבחור שמירות ראשון או לעשות דברים יותר קלים, אבל תכלס אתה עובד כמו כולם".

אוהב שבסיס האם שלך קרוב לבית?

 "אני אוהב את זה אבל להגיד לך את האמת, כשרואים אותך אנשים בעיר ושואלים איפה אתה משרת, ואתה אומר 'בחיל הים באשדוד', אנשים ישר חושבים שאתה ג'ובניק. יש סטיגמה כזאת והיא כמובן לא נכונה. אין הרבה פרגון מהאשדודים. אתה צריך להתחיל להסביר שאתה לוחם ונמצא בים ולא מגיע כל יום הביתה. אולי צריך יותר לחשוף את הציבור למה שאפשר לספר אם כי חיל הים הוא חיל "שושו".

כשאתה בים, מסתכל לפעמים לעבר הבית בסיטי?

"כן, בעיקר בזמנים של ירי רקטות והסלמה במצב, אתה עוקב עם היד על הדופק. אתה מבין שהמשפחה שלך חשופה לגראדים, אתה מתצפת על רצועת עזה ועל הבית, רואה מהספינה את השיגורים וגם את כיפת ברזל בפעולה, ומבין שגם אתה מטרה, אם זה בים או ביבשה. זה ממחיש לך עד כמה העבודה שלך חשובה. אגב, בים אסור לדבר בטלפון הנייד. לפני שיוצאים להפלגה, אתה אומר לאמא 'ביי, נדבר עוד כמה ימים', ככה זה עובד, אסור לעלות עם טלפונים לספינה, ככה שאם יש שיגורים, אתה משתדל להתעדכן מתי שאפשר ולוודא שכולם בסדר בבית".

חזרה לגשר הדבורה. השמש קופחת והרוח עזה, הספינה חותכת את המים במהירות רבה, מתמרנת, מסתובבת. מי שלא מורגל, מסתחרר ולעיתים גם מקיא. איכשהו אני מצליח להחזיק את עצמי וגם לא לעוף. הטלטולים חזקים וברגע אחד, צריך לתפוס בכל מה שאפשר, גם אם לפעמים זה איזשהו תפס מגורז ולא מזוהה, כדי לא לעוף על הרצפה או ישירות לים.

מפקד הספינה מדבר עם מפקד הסיירת במערכת הקשר. שני לוחמים, אחד מכל צד, מחזיקים גם הם בשפופרת כדי להיות בהאזנה רצופה. הדברים מאוד דינמיים, מידי פעם אחד הלוחמים מגיע עם קנקן פלסטיק מלא במים. החבר'ה גומעים ממנו בקלות.

כמה מחיילי הצוות יורדים לסיפון, רק אחרי שעטו על עצמם חגורת הצלה (שמתווספת למצוף מתנפח שחוגרים על המותניים בעליה לספינה), הולכים לכיוון הירכתיים לאורכו של "כבל החיים", כבל איבטוח שנקרא כך כי הוא עשוי להיות גורלי אם לא אוחזים בו כשיש קפיצה או תנועה חדה. אנחנו כמה מאות מטרים מהחוף ואפשר לראות את אשדוד בקלות, על בתיה ורחובותיה, בעיקר אלה הקרובים לקו המים.

המשימה הבאה: קשירת הספינה לספינה אחרת בסיירת. השתיים מתקרבות, החבל מושלך, הרתימה מוכתרת בהצלחה. הלוחמים על כל אחת משתי הספינות פורצים בשאגות שמחה ושרים משהו לא מוכר שמעיד על הצלחה מלאה. כעבור רגע מתירים את הקשר, שוב כל ארבע הספינות באימון נעות לבדן. במרחק אפשר לראות צרעות – ספינות קרב קטנות יותר, על כל אחת 3-4 חיילים, משמשות לאבטחת נמלים ואנשיהן עוסקים גם בצלילות".

בבטן הספינה מספר הצ'יף, שלזינגר, שהתפוצץ אגזוז: "החלפתי חלק וזה הסתדר. הכל תקין". לרבים מהחיילים על הדבורה יש כינויים. כך למשל, הקצין, ג', הרחובותי, מכונה "ראש קטן", ואין לו בעיה עם זה ("הראש שלי פיזית באמת נראה קטן טיפה ביחס לגוף"), שוורץ מכונה שוורץ, איתי דדון מכונה מכלוף, שחר דדון הוא סתם דדון, יעיש נקרא בוטן, בנימין טולדנו מירושלים זכה לשם החיבה סופלה ("כי אני מצרפת").

יש גם הרבה אמונות שמשלבות מיתוסים והווי שלא תמיד ברור מהיכן צמחו. שלזינגר יודע לומר שלבנות אסור להיכנס ל"מכונה", הוא חדר המכונות של הדבורה. למה? "כי המדונה היא כאילו אישה בעצמה ואם תיכנס אישה, היא תקנא בה ויהיו צרות ותקלות. אמונה טפלה או לא – זה עובד".

עוד אמונה היא שאסור לשרוק בים, זה יכול להביא מזל רע. אסור לדבר על תחלופה, זאת אומרת מתי יבוא הצוות הבא ויחליף את הקיים – זה פתח לבעיות ולשיבוש התוכניות. אסור להגיד "חבל", זה מסוכן ולגבי ג'ינג'ים הדעות חלוקות: חלק אומרים שאם עולים על הסיפון זה מביא מזל טוב, אחרים גורסים שההפך הוא הנכון וחבל לכולם על הזמן אם אחד כזה מגיע.

צוות הספינה מכנה אותה "הליצנים המשוגעים" וברוח זאת גם עוצבה הכרזה שמעטרת אותה. כל ספינה זכתה לכינוי כזה או אחר. אבל החיילים יודעים לעבור במהירות ממצב של שובבות למצב של משמעת ורצינות.

אחד מרגעי השיא באימון היה דברי הפרידה שנשא מפקד הסיירת היוצא, סרן א'. ברמקול של מכשיר הקשר נשמעו דבריו היטב כשהספינות ישרו קו ועצרו מלכת, כשהחרטומים מופנים מערבה. זאת גם הייתה הזדמנות עבורו להיפרד, שוב, משני חבריו הקצינים, שנהרגו לפני קצת יותר מחודשיים בתאונת הדרכים שאירעה ליד מחלף חולות. השניים הם סגן רפי בובליל, שהיה מפקד אחת הדבורות וסרן עומרי שחר שפיקד על אחת הסיירות בפלגה. "סיירת כסיף, בחרתי להקדיש את הפעולה האחרונה בתרגיל לשני חברים ומפקדים, במותם לא נפרדו. מנשרים קלו, מאריות גברו. לזכרם טמוע ויישאר בלבנו לעד ובלב פלגה 916. מטח הכבוד הזה הוא לכבודכם, אני בשם כל הסיירת, אוהב אתכם המון".

לאחר שכל ספינה אישרה שהיא מוכנה, נתן א' את פקודת האש ומשני המאגים על הספינה נורה צרור קצר כמו בכל אחת מהספינות האחרות. הדבר חזר על עצמו שלוש פעמים, לא לפני שכל מי שעמד בגשר הצטוות על קסדה על הראש ואפוד משופצר על הגוף וגם באטמי אוזניים. לאחר תום המטח, אוספים את התרמילים, ומתחילים לנוע חזרה, לבסיס.

מה קורה עכשיו, אני שואל את החבר'ה. "כמו בסוף כל אימון, מחברים כמה שולחנות על הרציפים, עושים ארוחה משותפת של כל הסיירת עם האוכל שהכינו בכל ספינה", אומרים לי. עכשיו כבר נכנסים לנמל ומתברר שהתוכניות השתנו. "אתה רואה, אמרנו לך שאסור לדבר על מה יקרה ומה עכשיו...הנה, הרגע הודיעו שאין ארוחת רציף".