השניים למדו להכיר זה את זה ותוך זמן קצר התבלט דוד במקצועיותו ובחריצותו וכן בנאמנות טוטאלית, דבר שבמערכת הפוליטית מהווה מצרך נדיר ביותר. דוד היה דומיננטי בטיפול השוטף וגם בנושאים מקיפים יותר. כך למשל, חלקו בקמפיין בית החולים היה חשוב למדיי וגם במערכת הבחירות היה דומיננטי מאוד וגרם לכאבי ראש קשים למחנה הנגדי. הוא ידע להילחם עבור לסרי ולוקח את הדברים אישית ולעיתים אף נעלב בשם הבוס שלו.

ככלל, הוא הפך לאחד האנשים הכי צמודים ללסרי, פשוטו כמשמעו וגם כשהוא נראה עימו באירועים שונים, מקפיד להישאר מאחורי הקלעים. הוא זוכה לשבחים מצד כתבים ארציים ומקומיים וגם כאשר יש מחלוקות, יודע לשמור על אמינות ולכן זוכה להערכה רבה באזור.

דוד מצליח להביא לחשיפה חיובית של העיר בעיתונות ומשקיע הרבה מאוד עבודה כדי להיאבק על מה שהוא מאמין בו ובעיקר לטובת מי שהוא מאמין בו, ד"ר לסרי. הוא זמין לפניות התקשורת גם בשעות לא שגרתיות ומרבה להגיע לשטח. כך למשל ניתן היה לחזות בו מגיע לזירות של נפילת רקטות או לחילופין לסיורים של ראש העירייה ולמפגשים עם תושבים.

דוד מתגורר באשדוד, בן 36, נשוי ואב לשתי בנות תאומות. על הקשר האישי המיוחד שנרקם בין דוד לד"ר לסרי יעיד אחד האירועים של שלהי הכהונה הקודמת: לאחר שראש העירייה דאז, צבי צילקר, נטל מלסרי את סמכויותיו ואת שכרו ורכבו, קיבל דוד הודעה על פיטוריו. לסרי נאבק נגד ניסיון הפגיעה בו ובנוסף לכך, ליווה אותו ודאג לו לאורך כל התקופה. אף על פי שאין ביניהם קשרי משפחה, לא אחת מכנים אותו בטעות "שמואל לסרי". לסרי עצמו קורא לו "שמוליק שלי".

"שמוליק מהווה דוגמא יוצאת דופן לחיבור בין מקצועיות לנשמה", מוסיף ד"ר לסרי, "הטוטאליות הנדירה שלו לתפקיד אחראית לחלק גדול מההצלחה במיצוב העיר בשנים האחרונות. בשבילי הוא גם חבר אישי ושותף לדרך".

הכתבה פורסמה במקור בעיתון "העיר כאן דרום", במסגרת "הכי הכי בשנת 2011".