קודם לכן, אינו דומה לה, ואינו יכול להתחרות בה.
למעלה משישים שנה חלפו מאז תמה המלחמה הנוראה ההיא, ואנחנו עדיין נאחזים בזיכרונות, שומעים את הסיפורים מאותם "אודים מוצלים מאש" שחיים בתוכנו, מנציחים, משמרים את התמונות והראיות, ובעיקר מתעקשים לחזק את שרשרת הדורות. מתעקשים להעביר את הזיכרון הנורא הזה, ל"בנינו ובנותינו", למען ידעו לדור אחרון...

ואנו עושים זאת, ממקום של גאווה יהודית גדולה, בין חג החירות לבין יום העצמאות, בארץ ישראל, נחלת אבותינו, מדינה חופשית, קטנה במידותיה יחסית לשכנותיה, אבל, נאורה, דמוקרטית, מתקדמת ומפותחת, "אור לגויים".

אנחנו ממשיכים הלאה, מבלי למחוק את עברינו, הזיכרון לא נחלש, ולא מתעמעם, הוא חי וקיים בלב כל יהודי באשר הוא, הוא זועק עם הצפירה, הוא מתלווה לכל נער ונערה, חייל וחיילת, היוצאים לביקור באתרי הזוועות בפולין.

דגל ישראל, המתנופף בטקסים, במחנות ההשמדה, הוא דגל הניצחון של העם שלנו, כל העם שלנו של המתים בשואה - שנרצחו על היותם יהודים, ושל החיים מהשואה ועד היום, שנתנו תשובה הולמת לניסיון למחוק אותנו מקרב העמים, והקימו לנו בית לאומי.

חשוב לכולנו, שבנינו ובני בנינו, שלומדים, נהנים, מבלים ומטיילים, במדינה שהיא הבית שלנו, שידעו שכל מה שהם רואים סביבם, אינו מובן מאליו, בדם, יזע ודמעות - יצרנו לנו מדינה.

המאמצים לשמר את השואה בקרב בני הנוער לא פסקו מעולם.
הציווי והחובה של כולנו - שמאמצים אלה גם לא ייפסקו לעולם.
שחלילה לא יקום דור שיואמר - לא היה ולא נברא .

באשדוד - הציווי והחובה האלה, מהווים נר לרגלינו. מעבר לפעילות החינוכית השוטפת במהלך כל ימות השנה, הביקורים ביד ושם, הנסיעות לפולין, והמפגשים עם ניצולי השואה, נחשפים בני הנוער לנושא השואה דרך עשייה חוויתית מיוחדת, שמשאירה רושם עמוק, שלא יימחק.

בשנה שעברה זה היה תיאטרון עדות, שבו ניצולי שואה הדריכו בני נוער להציג את סיפור חייהם האישי, מהתופת בשואה ועד התקומה שלהם היום.

והשנה בשיתוף פעולה עם יד-ושם, פרויקט מוזיקה, שבו תלמידים הלחינו וביצעו שירים שנכתבו בתקופת השואה, ובכך התחברו לדמויות ולסיפורים שמאחוריהם.

השנה חנכנו מוזיאון שבו אספו ניצולים תושבי העיר,
אינספור חפצים, מזכרות, צילומים ותעודות ששימשו לוחמים יהודים בצבא הרוסי שנלחמו בנאצים, הנצחה שמדגישה לא רק את השואה, אלא גם את הגבורה שנלווית אליה וזאת בנוסף, לאנדרטת הניצחון, וצעדת הניצחון של הווטרנים שהפכה למסורת וגאווה בעיר שלנו אשדוד.
אבל גם ההווה חשוב, וכחברה אנחנו חייבים לאמץ אל ליבנו את הניצולים שחיים בתוכנו, באהבה והערכה, זאת חובתנו הערכית והמוסרית, כמדינה וכעיר.

לאחרונה, באיחור אומנם של שנים רבות, חנכנו באשדוד את מועדון "עמי-חי", שמשמש לניצולים רבים בית שני ומקום מפגש לפעולות חברתיות, ותמיכה הדדית, בסבך הזיכרונות והקשיים. בני הנוער מוזמנים לבקר שם מדי פעם, להכיר מקרוב את הניצולים ולחוות את הזיכרונות שלהם.

"לזכור את העבר, לחיות את ההווה ולבטוח בעתיד" - כך אמר אבא קובנר, משורר ולוחם, שהיה מפקד הפרטיזנים.
למדנו ואנו לומדים לזכור את העבר, וגם לחיות את ההווה.
אבל, איך בוטחים בעתיד או יותר מדויק, איך מבטיחים את העתיד? את העתיד היהודי?
בביקור ב"יד ושם" אנחנו נחשפים בין היתר, לחדר "השאלות הגדולות" שאלות שלא נותנות לנו מנוח, בעיקר, מכיוון שהתשובות עליהן, חשובות מאוד לעתיד, להבטחת העתיד:

1. האם יכלו היהודים לברוח מגורלם?
2. האם השואה יכלה להתרחש, ללא היטלר
ימ"ש?
3. מדוע רצו הנאצים להשמיד, דווקא את יהודים?
4. איך הפכה אומה תרבותית, למכונת השמדה
ההמונית?
5. איפה היה העולם הנאור, מדוע התעורר
מאוחר?
6. האם אפשר, והאם צריך בכלל, העם היהודי
להתגבר על טראומת השואה?
ואם כן, האם התגברנו?

אפשר להתאמץ, ולנסות לענות על השאלות, כל אחד בדרכו, ועפ"י הבנתו,
אבל יותר פשוט, להתבונן סביב, על היום, על עכשיו, כמעט 70 שנה אחרי השואה.
לשמוע את איומי ההשמדה מגבול הדרום, מגבול הצפון ומרחוק מאיראן, לראות את האנטישמיות באירופה ואת הביקורת המוצדקת והלא מוצדקת בתקשורת והמדיה העולמית ועם כל הויכוחים והמחלוקות שבתוכנו, להסכים בוודאות על דבר אחד, שעל פניו נראה מובן מאליו - צריך לשמור על הבית, אסור לקחת סיכונים מיותרים. המדינה קמה 3 שנים אחרי השואה , מדוע היא לא קמה 3 שנים לפני השואה, אולי ההיסטוריה היתה שונה.

באירופה רדפו אותנו - כי לא היה לנו בית, במזרח התיכון רודפים אותנו - כי יש לנו בית - האנטישמיות קיימת בעולם, ולעולם תהיה קיימת
אבל זה שונה כשיש לך בית לאומי ויש לך כוחות מגן שניצבים מאחוריך ותומכים בכך, מדינה ישראל החזירה לעם היהודי את זקיפות הקומה, שאבדה בחורבן בית ראשון, וחורבן בית שני והגלות הארוכה ולבני הנוער, נאמר, שלשמור על הבית, זה לא רק שירות בצה"ל, זה בעיקר להיות אזרחים ואנשים טובים, לכבד אחד את התרבות של השני, לסייע אחד לשני, במיוחד לחלשים שבינינו, לשמור על החוק והדמוקרטיה, לשאוף למצוינות בכל תחום, למצות את מלוא הפוטנציאל שיש בכל אחד ואחד.
זה החוסן החברתי שיקרין על החוסן הלאומי, ויבטיח את שלום הבית הלאומי שלנו
יחד עם הזיכרונות נמשיך קדימה, נצפה אל העתיד ונקווה לטוב,
נזכור את הנספים ונגן על החיים ונגשים את דברי הנביא "נצח ישראל לא ישקר".