מפקד תחנת אשדוד לשעבר, ניסים מור, נידון בבית המשפט העליון לעונש מאסר שיוחלף בעבודות שירות.

בפסק הדין קבע בית המשפט העליון, כי "מרכז הכובד בעניינו של המשיב מצוי בעבירת הפרת האמונים ובנסיבות האופפות אותה.

התיאור העובדתי של מעשי המשיב – שבו הודה המשיב- משקף תמונה עגומה וקשה של פעולה ממושכת וחוזרת מצידו של המשיב כלפי השוטרות המתלוננות לאורך תקופה ארוכה.

המשיב פעל בשעה שכיהן כניצב במשטרה בתפקיד סמפכ"ל, שרק המפכ"ל בכיר ממנו, תוך ניצול מעמדו ותפקידו בניסיון ליצור קשר אישי ואף מיני עם המתלוננות, כולן שוטרות שדרגתן נמוכה משלו, שתיים מהן אף שוטרות זוטרות, באופן שמנע מהן לסרב לו באופן נחרץ.

על פי האמור בכתב האישום עצמו, במעשיו אלו קלע עצמו המשיב לניגוד עניינים בין עניינו האישי במתלוננות לבין האינטרס המקצועי והממלכתי עליו הופקד מכח תפקידו, כאשר בחלק מן המקרים פעל בעניינן של המתלוננות בשעה שבקשותיהן נדונו או היו תלויות ועומדות בפני הגורמים הרלוונטיים, שהיו כפופים אליו.

המשיב נאלץ להסתיר את מצב ניגוד העניינים מפני הממונה עליו ומפני גורמי המשטרה. מעשיו, בין כשלעצמם ובין בהצטברותם, מהווים הפרת אמונים הפוגעת בציבור.

כתב האישום התייחס גם לפוטנציאל ההשפעה של מעשי המשיב עם חשיפתם, הן מבחינה פנים ארגונית בשורות המשטרה ובשרשרת הפיקוד והן בקרב הציבור הרחב".

עוד קבע בית המשפט, כי על רקע זה יש טעם רב בעמדת הפרקליטות לפיה "לנוכח מעמדו הבכיר של המשיב כמי ששימש שני בתפקידו למפכ"ל המשטרה, פיקד על אלפי שוטרים וניצל רום מעמדו זה לביצוע עבירות בשוטרות הכפופות לו, עלולה מידת עונשו לשמש סמן עליון לענישה בעניינם של בכירים פחות, בין במשטרה ובין בשירות הציבור בכלל.

בנסיבות אלה, קביעת נורמה עונשית הולמת היא עניין בעל משמעות ציבורית חשובה החורגת במובהק מעניינו הפרטי והאישי של המשיב, מקום בו לא ניתן לאתר בפסיקה נורמת ענישה נוהגת ומקובלת. וכזו – אין".

פרקליטות המדינה ציינה בבקשתה, כי סוגיית העונש שהוטל על מור מעלה שאלה משפטית-ציבורית כללית, שעניינה נורמת הענישה ההולמת עובדי ציבור המנצלים את תפקידם ואת מעמדם, ומפרים את אמון הציבור על ידי ערוב בין עבודתם לבין מאווייהם המיניים וניצול עובדות הכפופות להם לשם כך.

בערעור, שהוגש באמצעות סגנית מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד נעמי גרנות, טענה פרקליטות המדינה כי "החשיבות במסר נכון ובהוקעה ברורה של התופעה האמורה אקוטית במיוחד נוכח דינמיקת הבושה, השתיקה וההשתקה, שמרתיעה נשים (ולעיתים אף גברים) שנפלו קורבן להטרדה או לתקיפה מינית במהלך העבודה מלהתלונן ולחשוף את מעשיו של המטריד-הפוגע.

 בפרט ובמיוחד אמורים הדברים, כאשר מדובר בפוגע שהוא בעל מעמד בכיר, ובהתאם לבכירותו כך סמכויותיו וכוחו.

כיון שבענייננו מדובר כאמור בבעל התפקיד השני במעמדו בהירארכיית המשטרה, ישנה חשיבות ציבורית יתרה בגינוי המלא של המעשים.

לגינוי כזה עשויה להיות השלכה מיטיבה שתחלחל אל כל שדרת הניהול של המשטרה – ואף מעבר לגבולות המשטרה – על נורמות הניהול וההתנהלות הבסיסיים במקומות העבודה בכלל ובשירות הציבורי בפרט."