סיפורו של רפאל החל בתקופת השואה, בגרמניה, שם נולד. ב-1933 בגלל היותו יהודי, איבד אביו שהיה פרופסור למשפטים את עבודתו ורפאל ומשפחתו שחוו השפלות מנטאליות רבות מצד הנאצים היגרו להולנד. בשנת 1942 נתפסו ונשלחו למחנה טרזיינשטט. בהגיעו לגיל 13 לא יכל היה לערוך את טקס הבר מצוה המסורתי. במחנה, רצו הנאצים להראות לעולם שהילדים במחנה מציירים ומעלים מחזות ורפאל עצמו, שהיה ילד, השתתף במחזה שנקרא "הפרפר האחרון". רפאל שרד את השואה, למד, הקים בית ומשפחה והיה לד"ר לפיזיקה. עד עלותו ארצה הוא התגורר בהולנד וכשבחר לעלות לישראל קבע את מקומו באשדוד וביקש להתנדב בקהילה. במשך 11 שנים שימש כיו"ר עמותת גלש"ן – עמותה המעסיקה ומסייעת לבני נוער מנותקים ובסיכון, ומידי שנה הוא מגיע ליחידה ומספר לבני הנוער (סביב אירועי יום השואה) את סיפורו האישי כניצול שואה.

"ביום השואה האחרון שוחח איתי וסיפר כי המורה שהכין אותו לבר המצווה כשהיה ילד, נשלח לאושוויץ ולא שב משם... ובעקבות כך לא חגג בר מצווה עד היום" מספרת רויטל ומוסיפה "רפאל מרגיש שכיהודי זה שלב שמאוד חסר לו במעגל חייו". באותו רגע החליטה היא "להרים את הכפפה" וביחד עם צוות היחידה הוחלט לערוך לרפאל היקר בר מצווה – כשהוא בן 86. להפקת האירוע התגייסו לא מעט גורמים ציבוריים ופרטיים ובהם: בני הנוער, צוות המחלקה, עמותת גלש"ן, הצלמים בן מזרחי ולארי שמחה שצילמו את היום המרגש בהתנדבות מלאה, נטלי אלקריף – מנכ"לית השיווק של הסטאר סנטר שדאגה למזכרות שקיבלו האורחים, בועז דריקס מנכ"ל הביג שתרם את החולצות לאירוע, ארנון גני שליקט את סיפור חייו של רפאל וערך סרט מרגש. כל אחד תרם את חלקו, הן בארגון והן בסיוע כלכלי. "כך יצאנו לדרך כשכולנו נרגשים ומלאי שמחה" היא אומרת.

את בר המצווה חגגו לו בירושלים. בשעת בוקר מוקדמת עלו כולם לאוטובוס שהמתין להם ליד משרדי המחלקה, ומשם עשו דרכם לרחבת הכותל המערבי. עבור רפאל היתה זו חוויה שתיצרב עמוק בתוך לבו. הוא התרגש להניח תפילין ולעלות לתורה במקום הקדוש ליהודים כשסביבו כל אוהביו וביניהם ילדיו שהגיעו במיוחד מהולנד!. הוא התרגש לנוכח המחווה המיוחדת של צוות המחלקה והנערים. הוא התרגש מהריקודים סביבו ומהשירה שהלהיבה גם את המתפללים הזרים במקום. הוא התרגש מארוחת הצהריים החגיגית במסעדת טאג'ין הירושלמית ובעיקר התרגש לשאת את דרשת הבר מצווה מול עיניהם האוהבות של חבריו החדשים-ישנים. במעמד זה הוקרן סרט קצר על חייו מיום לידתו ועד עתה. הסרט כלל כמובן גם את תרומתו למחלקה ולבני הנוער.

בני הנוער שליוו את רפאל במהלך היום הקליטו עבורו את השיר "פרפרים לבנים" עם מילים המותאמות לרפאל אישית כמחווה לשיר שכתב "הפרפר האחרון". הם הופיעו מולו כחלק מהתוכנית האומנותית שנבנתה במיוחד ליום זה. רויטל: "הנערים שלנו חוו היום חוויה מעצימה מאין כמותה של נתינה לזולת, כבוד והערכה לדת ולמסורת היהודית. חלקם עולים חדשים מחבר העמים שבעצמם לא חגגו בר מצווה ולא היו בכותל המערבי וביום זה חוו את שייכותם לעם היהודי ולמדינת ישראל במלוא העוצמה".

נערים שעולים ארצה בגיל ההתבגרות מתקשים להרגיש שייכות מיידית לעם ולמדינה ולפתח זהות ישראלית ויהודית. היציאה המשותפת של הנערים לירושלים עם ניצול שואה וההכנה לקראת האירוע עשו מה שלא עשו שנים של קליטה בארץ. בסופו של היום המרגש עם חזרת החוגגים לאשדוד, אמר רפאל לרויטל בעיניים דומעות: "בחיי לא אשכח את היום המרגש הזה!". רויטל עצמה מספרת שלקראת הבר מצוה, רפאל למד לקרוא בתורה עם הרב שאול ברוכי – שהתנדב גם הוא לעזור, ועבורו היה זה סגירת מעגל אמיתי.