שיעור הנשים שנוהגות מקרב כלל הנהגים בישראל עומד על 40%. מחקר של "אור ירוק" שהתפרסם לפני כשנה קבע: נשים נוהגות טוב יותר ומעורבות בפחות תאונות. על-פי "אור ירוק" הסיבה לכך היא שנשים רואות בנהיגה מסוכנת דבר שלילי ומאיים, ולפיכך הן מתייחסות באופן חיובי יותר לחוקי התנועה ונוטות יותר לציית להם. גברים לעומת זאת, ובעיקר הצעירים שבהם, תופסים נהיגה כמקור לריגושים ומנצלים את הכביש "להפגנת ביצועים" ולשיפור תדמיתם.למרות זאת, לא פעם תשמעו הערות שוביניסטיות כלפי נשים נוהגות, זאת כנראה במסגרת "הפגנת הביצועים" על הכביש.

שתי האחיות, רחל סיבוני ושריאל קרדי מתפרנסות ממקצוע שבדרך כלל מאפיין את המין החזק. רחל היא נהגת אוטובוס בחברת "קונקס" ואחותה הקטנה, שריאל, היא נהגת מונית שעובדת בעיקר במשמרת לילה על המונית. יעל רואימי מתפרנסת כמורה לנהיגה בביה"ס DRIVE ומורה לנהיגה מבצעית ליחידות קרביות הנבחרות של צה"ל.

רחל סיבוני, נהגת אוטובוס

רחל סיבוני בת 27, נשואה ואימא לשני ילדים. רחל עובדת בחברת "קונקס" בקו לבי"ח אסף הרופא. סדר היום שלה מתחיל בשעה 4:15 בבוקר, כאשר היא קמה ומתארגנת לקראת יום עבודה. בשעה 5:15 היא עולה לאוטובוס לקו הראשון שלה. למרות שיום העבודה שלה מסתיים בשעה שלוש בצהריים, סדר היום שלה כאימא רק מתחיל. לרחל רישיון נהיגה משנת 1999, בין היתר יש לה רישיון גם למונית ואופנוע 500 סמ"ק, ברישיון נהיגה לאוטובוס היא מחזיקה משנת 2003. היא  למדה בעבר הנהלת חשבונות וניהול משרד, אך לטענתה האפשרות לעסוק בזה שיעממה אותה: "אני אוהבת לעבוד עם אנשים, העבודה דינמית והרבה אנשים מפרגנים מאוד. הנהגים בחברה מקבלים אותי כאחת מהחבר'ה, כשווה בין שווים. זה אומנם לא קל, כי מוטלת עלי, כמו על כל נהג/ת בתחבורה ציבורית, אחריות כבדה לשלומם וביטחונם של הנוסעים. בכל זאת מדובר ברכב באורך של כ-12 מטר, לכן צריכים להיות אחראים וזהירים מאוד". גם כאשר הייתה רחל בחודש התשיעי להריון, עבדה עד היציאה לחופשת הלידה. "הבטן קצת הפריעה לסובב את ההגה הגדול, אבל הסדרתי מצוין", צוחקת רחל.

שאלתי את רחל אם המקצוע הזה, שנחשב למקצוע גברי, לא הפחיד אותה מבחינת הסיכונים הטמונים בו, אך היא לא חוששת: "אימא שלי מודאגת מהעניין, אבל לא בשונה מכל אימא אחרת. במה שנוגע לביטחון, אני לא מתביישת לשאול ולדובב נוסע שניראה לי חשוד ולבקש ממנו לשים את התיקים בתא מטען. בסופו של דבר, האנשים מבינים שאני עושה זאת מתוקף תפקידי והאחריות האישית שמוטלת עלי. רחל מספרת על תקופת הלחימה בדרום, כאשר אשדוד הייתה תחת מתקפת טילים והיא המשיכה בעבודה סדירה. "עבדתי רגיל לחלוטין והיו מקרים שהיה עלי לקבל החלטות עבור כל הנוסעים, אז חייבים לשמור על קור רוח. היה מקרה במלחמה שלא שמענו את האזעקה בחוץ, אך שמענו אותה ברדיו. היינו בכביש היציאה מהעיר, סמוך לצומת הנמל והנוסעים דחקו בי להמשיך לנסוע ולצאת מתוך העיר מהר ככל האפשר. אני לעומת זאת, לא הסכמתי, עצרתי את האוטובוס בשולי הכביש וירדתי לתפוס מחסה. אחריי ירדו כל נוסעי הקו. זה אומנם לא היה מחזה מלבב, לראות כ-50 איש שוכבים על הרצפה, אבל בסוף התברר שקיבלתי החלטה נכונה כי הטיל נפל דווקא בסמוך ליישוב 'בני דרום', זו בערך הנקודה אליה היינו מגיעים אם לא הייתי עוצרת".

בעלה של רחל, אוהב את העובדה שלאשתו ניסיון רב בנהיגה, והוא מעדיף שהיא תנהג ברכב המשפחתי. "בדרך כלל אני נוהגת, כי בעלי מתרגז שאני מעירה לו כל הזמן על הנהיגה, אבל ככה זה אצל בעלי המקצוע", מספרת רחל. הילדים של רחל כבר התרגלו לרעיון של אימא נהגת אוטובוס, אבל זה ללא ספק גורם להם להתגאות באימא בצורה יוצאת מן הכלל. "פעם יצא לי לקחת את ילדי הגן להצגה, בני הקטן היה בין הנוסעים, והוא סיפר לכולם ש'הנהגת, זאת אימא שלי!', היה לו קשה להסתיר את הגאווה". רחל ללא ספק אוהבת את עבודתה, אוהבת את התמיכה והפרגון מצד הנוסעים ובעיקר את היחס השווה לו היא זוכה בקרב חבריה לעבודה.

שריאל קרדי, נהגת מונית

שריאל היא אחותה הצעירה של רחל, והיא בסך הכול בת 23. שריאל בדומה לאחותה הגדולה עשתה רישיון נהיגה בגיל צעיר. "אבא שלנו ז"ל היה דוחף אותנו לעצמאות ודואג שנפתח ונטפח את החלומות שלנו. בנוסף, גם שני האחים הגדולים שלנו הם נהגי מוניות, אז ככה זה הופך למעין מסורת משפחתית", אומרת שריאל. שריאל עובדת בתחנת המוניות "מוניות קניון אשדוד" ברובע א'. היא אומנם לא האישה היחידה בעסק, אבל בהחלט היחידה שעובדת במשמרת לילה. שריאל עשתה רישיון למונית כבר בהיותה בת 21, וכיום היא בעלת מונית משלה. "במסגרת שירות צבאי הייתי נהגת גדודית בנחל עוז בעזה. נהגתי על המרים ומיני רכבים ממוגנים. פעם אחת, היות והייתי נהגת מצטיינת, קיבלתי משימה לאסוף את הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, משדה התעופה. הגעתי למקום וקיבלתי את פניו של הרמטכ"ל ועוד קצין שהתלווה אליו. הרמטכ"ל התיישב במושב האחורי, בעוד שאני מסתכלת עליו במראה. הוא התלוצץ בעניין ששלחו לו נהגת ולא נהג ושאל אותי למה אני מחכה, אפשר להתחיל בנסיעה. הסתכלתי במראה ואמרתי להם : "חגורות בבקשה". הם שמו חגורות ואני התחלתי בנסיעה וכל הדרך נלחצתי ודאגתי שלא לעבור את המהירות המותרת, בכל זאת חייו של רמטכ"ל צבא הגנה לישראל מופקדים בידי". גם שריאל, בדומה לאחותה רחל, הגיעה למקצוע לאחר שהבינה שהיא לא בנויה לעסוק במקצוע אותו למדה. "למדתי טבחות, כי אני מאוד אוהבת לבשל, אך לצערי ראיתי שוק קשה עם שכר לא משתלם כלל. אז פניתי לכיוון אחר לגמרי, ובהתחלה עבדתי אפילו באוטו גלידה מנגן".

סיכונים רבים טמונים בלעבוד על מונית בשעות הלילה, החל מתאונת דרכים וכלה בשוד מזוין או סוטים. לכן נוקטת שריאל באמצעי הגנה כגון שוקר חשמלי ותרסיס גז מדמיע שהפכו למלווים הקבועים שלה בנסיעות ליליות. "אני נוקטת באמצעי זהירות רבים לפני שאני אוספת נוסעים. קודם כל אני מגיעה למקום עם דלתות נעולות, ורק כאשר אני מוודאת שלא מדובר באנשים מפוקפקים כמו נרקומנים או בני מיעוטים, אני מעלה אותם. אם יש לי ספק אני מבקשת מהתחנה שישלחו מונית אחרת", אומרת שריאל.

אבל אם חשבתם שהעבודה הזאת קלה, תחשבו שוב. חוץ משעות העבודה הלא שגרתיות, יש גם אנשים פחות שגרתיים, בעיקר בלילה. "אני לוקחת הרבה נסיעות לאזור מכוני הליווי בעיר, היות והגברים מעדיפים לא לנסוע ברכב המשפחה. הרבה בני נוער שחוזרים או הולכים לבילוי, לרוב הם גם בגילופין, אז הם פחות מנומסים. קרה לי מספר פעמים שברחו לי מבלי לשלם. באחד הלילות העליתי שני זוגות של צעירים שביקשו שירות עד לראשון לציון. כאשר הגענו למקום, הם פתחו דלתות וברחו בלי לשלם. זה היה כבר בסוף המשמרת וממש התבאסתי. בדרך חזרה העליתי עוד נוסעים, ופתאום אחד הנוסעים שואל אותי: מה זאת המצלמה הזאת במושב האחורי. זה היה מצחיק, כי החברה לא שילמו 100 ₪ עבור הנסיעה, אבל שחכו מצלמה בשווי של 700 ₪, הפשע בהחלט לא משתלם", מחייכת שריאל.

יעל רואימי , מורה לנהיגה ומדריכת נהיגה מבצעית בצה"ל

יעל, בת 40 ואימא לשתי תאומות בנות 5 וחצי. ליעל תואר ראשון במנהל עסקים וניסיון תעסוקתי בחברת היי-טק. לפני כ-6 שנים יעל עשתה "פניית פרסה" לתחום חדש ושונה לגמרי מזה שעסקה בו קודם. בעקבות אחותה אורלי, שגם היא מורה לנהיגה, התחילה יעל ללמד נהיגה בעיר וכיום היא עובדת עם ביה"ס דרייב ללימודי נהיגה. "אני לא רואה את התחום כתחום גברי, מה גברי בזה? יש האומרים "מורה לנהיגה? מה תלמדי אותי?" כל אחד מחזיק מעצמו נהג, אבל אני שואלת האם מאמן קבוצת כדורגל הכי טובה הוא גם שחקן מצטיין? לא, אז אני לא "ביצועיסטית" ולא נהגת פורמולה. אני מורה לנהיגה ועושה זאת הכי טוב שאפשר", אומרת יעל בפתח הראיון עימה. לשאלתי האם היא מלמדת יותר נשים, עונה יעל :"בהתחלה באופן טבעי, היו לי רק תלמידות. אני מאוד אוהבת לעבוד עם הנשים, הן יותר רגועות ולא נלחמות על הכביש. טבעי שנשים פחות אלימות ויותר שומרות על החוק באופן כללי, את התכונה הזו הן מביאות איתן גם לנהיגה". אחרי זמן מה, התלמידות המרוצות נשאו את שמה של יעל וכיום היא מלמדת נהיגה את שני המינים באופן שווה. "העבודה הזאת מביאה הרבה סיפוק, אין דבר יותר נעים מלראות תלמיד שמצליח בשיעורים ועובר טסט", מספרת יעל על עבודתה.  לדבריה ישנם יתרונות רבים לעבודה כמורה לנהיגה: "יש לי לוח זמנים מאוד גמיש וזה מאפשר לי להעניק זמן לבנות שלי ולעיסוקי הבית".

אך לימוד הנהיגה המסורתית, אינו העיסוק היחידי של יעל, בנוסף היא גם מורה לנהיגה מבצעית, שמכשירה חיילים קרבים לנהיגת שטח ברכבים ממוגנים, בהאמרים, דיפנדרים (דוידים), האמרים קלים ועוד. בין היתר, ההכשרה כוללת נהיגה בשטחים חוליים, נהיגה בשטח הררי, נהיגה בתנאי לילה ונהיגה ללא אורות. "אני עובדת גם עם כוח סדיר וגם עם כוח המילואים. מדובר בחיילים מאוד איכותיים, חיילים אמיצים עם ראש על הכתפיים. בהתחלה כולם מרימים גבה ומתפלאים כאשר רואים מדריכה לנהיגת שטח. אבל אחרי שמכירים אותי, רוצים להיות רק בקבוצה שלי", היא מתגאה. היא לא מעידה על עצמה כמורה קשוחה, אך היות ומדובר בטעויות שיכולות לעלות בחיים, אז לעיתים היא קצת יותר קשה עם תלמידיה. "תמיד לפני שאני יוצאת להדרכה בשטח, אני קופצת לסופרמרקט וקונה לחיילים משהו מתוק, עוגיות או חטיפים, כי בכל זאת, אני לא רק מדריכה שלהם, אני גם אימא. חוץ מזה אני טוענת שניתן להשיג את אותה התוצאה בלי להיות יותר מדי קשוח". לפני תחילת המבצע בעזה, יצאה יעל להדרכה ולתרגילים שערך צה"ל לפני כניסת הכוחות לעזה. "זה היה תרגיל רציני, עם טנקים ונגמ"שים בחימוש מלא. הייתי יוצאת מאשדוד בשעות הבוקר המוקדמות וחוזרת אחרי עשר בלילה. גם לגבר זה לא היה קל. הייתי חוזרת הביתה ונופלת מהרגליים". בתקופת הלחימה בדרום , יעל הדריכה חיילים כשבוע וחצי ברציפות. בקרוב יתכן והיא תצא להכשרה מיוחדת שתאפשר לה ללמד גם נהיגה על נגמ"שים. בהצלחה!

זהו סיפורן של שלוש נשים מדהימות ואמיצות, שלא מפחדות מעבודה קשה, מאבק ופיח והכי חשוב שהן לא מפחדות מהסטיגמות. סיפור זה צריך לעודד בעיקר את אותן הנשים שחוששות ממה שיאמרו עליהן, ולרוב מעדיפות לוותר על חלומותיהם. אין חלום שאינו ניתן להשגה, גם אם התווית עליו נחשבת גברית.

ולכם גברים יקרים נאמר, שבפעם הבאה כשאתם מצפצפים לנו על הכביש וצועקים "מי נתן לך רישיון?", תחשבו פעמיים...