רעות טולדנו ניצלה ממסיבת הזוועות ברעים: "משהו שמר עלי וזה לא אני, לא צה״ל, לא ביבי ולא המדינה"
12.10.23 / 15:37
במשך שעות היא רצה בשדות שבעוטף בתקווה לישועה שאיחרה לבוא. לא שהיא לא ניסתה קודם לנוס על נפשה, אבל המחבלים הרצחניים היו בכל פינה. רעות טולדנו, ילידת אשדוד, מספרת על הזוועות באותו יום ארור בפסטיבל נובה ליד רעים ומשתפת בתיעוד מאותם רגעים
"זה הסיפור שלי.
אז אני וקורל הגענו למסיבה אחרי 20 דקות צבע אדום. לא התרגשתי בתור אשדודית טוב כמה אזעקות ואנחנו ניסע.
נחכה פה אין מה לנסוע עובר חמש, עשר, עשרים דקות אני וקורל מחליטות שלא נשארים פה צריך לנסוע לעוף מפה מהר. שמאלה לשדרות או ימינה למושבים. נסענו שמאלה קורל מתחילה לצרוח עלי יש שם מחבלים על הכביש עם רובים. פרסה נוסעים צמד שני עוד מחבלים.
אני עדיין לא מאמינה. מחבלים? מחבל אולי. בטח נוטרל יש פה בסיס. יש צבא. יש מי ששומר עלי הכל בסדר. אנחנו חוזרות למקום של המסיבה וקורל ואני נפרדות כל אחת הולכת לכיוון אחר. אני מתחילה לשמוע יריות אבא שלי מבקש ממני ללכת ליד חיילים/משטרה אבל אבא אין פה כלום.
אני תקועה באמצע הכביש, ימין ושמאל מחבלים רק לרוץ לפרדס. מתחילה לרוץ לכיוון במחשבה של למה אני רצה אין מה להתרחק מהאוטו בטח כבר הכל בסדר משתלטים על המצב סמכתי על המדינה על הצבא שארבע שעות שאני שם כבר מישהו בא לעזור לנו.
אף אחד לא בא. והיה רגע שפשוט התחלתי לראות את הכדורים נעים לכיוון שלי עוברים לידי ואנשים נופלים התחלתי לרוץ כמו משוגעת והבנתי שזה הסוף.
אני רצה ואני מרגישה שהלב הרגלים הגוף שלי כבר לא מסוגל יותר אני רצה כבר שעתיים שלוש ארבע לא יודעת כמה. שניה לפני שהבנתי שכבר אין לי כוח וזה או שאני מתחבאת בשיחים לבד בשקט כי לבד לא ימצאו אותי ויבואו אלי הם ילכו לאיפה שכולם הולכים אני רואה רכב. אני קופצת על הרכב מתחננת שייקחו אותי הם עוצרים ואני פשוט לא מאמינה. זהו ברחתי.
נוסעים באמצע שום מקום מנסים למצוא כביש דרך גוגל מפס. עולים לכביש ואני חושבת שזהו סיימתי אבל לא אנחנו נתקלים במחסום בלי רכב משטרה או מדים מכוונים אלינו רובים ואומרים לנו לצאת מהרכב תוך כדי יש אזעקה.
הם צועקים לנו לקפוץ מתחת לכביש אני קופצת ובום מתפוצץ לי טיל חמש מטר ממני. תחנת דלק עולה באש. אני חוזרת לאוטו בלי לבדוק אם יש עלי שריטה חוזרים ונוסעים לאן לבאר שבע. אני מגיעה לבית שלהם עוד פעם אזעקה נכנסת למרחב מוגן בום טיל נופל כמה בתים מאחורינו. ברגע שהגעתי לבית אני לא יכולה להסביר את תחושת הנפילה שחוויתי.
מסתכלת בטלוויזיה רואה את כמות המחבלים שמסתובבים להם ואני הצלחתי לברוח את כמות המתים ואני בין החיים לא הייתי חכמה, לא הייתי אמיצה, סמכתי על המדינה שלא עזרה לנו. משהו שמר עלי וזה לא אני, לא צה״ל, לא ביבי ולא המדינה.
אני בבית".
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
