נאום ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ד

ניצולי השואה, ובני משפחותיהם היקרים. הערב, ביחד איתכם, ביום הזיכרון לַשואה ולגבורה, אנו מתייחדים, עם זכר בני עמנו שנספו בשואה, ומרכינים רַאשינו לזכרם. שישה מיליון יהודים, גברים, נשים וטף, שנפלו קורבן, למכונת ההשמדה הנאצית. בְּאכזריות, בְּשיטתיות ובְּשנאה, רק משום היותם יהודים. 

כמדי שנה, אנחנו מציינים היום את השואה שפקדה את עמנו, לפני כ-80 שנה. אבל יום השואה השנה, שונה. הוא אינו ככל ימי הזיכרון לשואה, שקדמו לו. בכל ימי השואה עד היום, נשאנו עינינו אל העבר, ונשבענו - "לעולם לא עוד". אותן שלוש מילים שאסור לנו לשכוח. לא היום ולא בדורות הבאים. לעולם לא עוד, לזוועה שפקדה את אבותינו ואימותינו ברחבי אירופה, ובחלקים מסוימים בצפון אפריקה, לפני כ-80 שנה. לעולם לא עוד, לרצח שישה מיליון יהודים, שהושפלו, הורעבו, עונו והושמדו, בבורות הירי ובתאי הגזים, בידי הנאצים הארורים ועוזריהם, יימח שמם.  כדברי הנביא במגילת איכה:״ולא חמל. את כל נאות יעקב הרס בעברתו״. גם השנה, כבכל שנה ושנה, אנו מְבַכִּים וזוכרים, זוכרים וּמְבַכִּים, את אובדן שליש מבני עמנו, העם היהודי. ״על אלה אני בוכיה, עיני יורדה מים״. ממשיך הנביא במגילת איכה.

אך, יום השואה השנה, אינו ככל ימי הזיכרון לשואה שקדמו לו. אם בכל שנה ושנה, אנו מביטים בעיקר אל העבר, השנה אנו מַביטים גם אל ההווה. ההווה של 211 ימי המלחמה. ימים של אבל ושכול, ימים של חרדה ודאגה. לאחינו ואחיותינו הנמצאים בגיהינום  החטיפה, וגורלם עדיין תלוי על בלימה. לשלומם של אלפי פצועים, בגוף ובנפש. לחוסנן של המשפחות הַשּכולות שחייהן השתנו לעד, עם אובדן יקיריהן. הווה קודר, עטוף באי וודאות לגבי העתיד. איננו יודעים מה ילד יום. שבוע. חודש. וודאי שאיננו יודעים מה יהיה בעוד שנה.

אך יותר מכל, ההווה שלנו, אפוף בתחושות קשות של כישלון. כישלון שאולי הפרנו את השבועה ״לעולם לא עוד". יש האומרים שמדינת ישראל קמה בעקבות השואה, ויש האומרים שהיא קמה למרות השואה. ויכוח בין היסטוריונים והוגי דעות. אך כולם מסכימים, שהקמת המדינה באה בראש ובראשונה, לספק גבולות הגנה ליהודים.

מדינת ישראל, היא המקום שבו יהודים מוגנים, מפני הקמים עליהם לכלותם. לכלותם רק משום היותם יהודים. זו מהות השבועה ״לעולם לא עוד״. לעולם לא עוד, דם יהודי הפקר. והשנה, ב-7 באוקטובר, הכזבנו. במשך חצי יום ברחבי העוטף, ה"לעולם לא עוד", היה "לעוד ועוד ועוד". מאז השואה הנוראה לא נרצחו ביום אחד, יהודים רבים כל כך. כאשר כתב טלוויזיה, מדווח ב-7 באוקטובר, על אמא שמשתיקה את התינוק שלה בממ״ד, האסוציאציה לשואה בלתי נמנעת. במשך שעות, שיוועו תושבי עוטף עזה להצלה, אך ללא מענה. בטבח ה-7 באוקטובר, המדינה הכזיבה. שבועת ה״לעולם לא עוד״, קרסה. אך בל נטעה, בל נטעה להעלות על דעתנו, השוואה לשואה. כי אין דבר דומה לה, לשואה.

אכן, ההתקפה הרצחנית על אזרחים ביישובי עוטף עזה, היתה על עוללים, תינוקות, ילדים, גברים, נשים וקשישים. ביניהם ניצולי שואה, בנים ובנות למשפחות ניצולי שואה. אכן, הטראומה הזו, שבה הוכו, הושפלו, עונו, נאנסו, נשרפו ונרצחו יהודים באכזריות אין-קץ, רק משום היותם יהודים, מציפה זיכרונות שואה, וְהינה אסון לאומי שייזכר לדיראון עולם בתולדות העם היהודי. שהיה התגלמות שיא הרוע. כמו בשואה. אך זוהי אינה שואה. השואה תיוותר לנצח, כאירוע שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית. בשואה היינו חסרי אונים. לא היתה לנו מדינה, ולא צבא. הובלנו כצאן לטבח, כשגורלנו אינו בידינו. המקסימום שיכולנו לעשות, הוא להתחנן בפני בעלות הברית, ללא הצלחה, להפציץ את פסי הרכבת שהובילו יהודים למחנות ההשמדה. זו לא היתה המציאות בשבת שמחת תורה תשפ"ד. בשבת הזו, ההחלטות היו שלנו. ורק שלנו. בשבת שמחת תורה, ב-7 באוקטובר, עם מדינה וצבא משלנו, מהצבאות החזקים בעולם, פשוט נכשלנו. כישלון איום ונורא. כישלון חמור. כישלון שאין עליו סליחה ומחילה. שקענו בשאננות. שגינו באשליות ובקונספציות. פשוט נכשלנו בהגנה על אזרחי המדינה. נכשלנו, אבל לא הפקרנו. וגם אם בפועל הפקרנו, ודאי שלא החלטנו להפקיר.

יש לנו מדינה, יש לנו אומה חיה ותוססת, יש לנו צבא חזק, ויכולת להגן על עצמנו. לכן, זו לא שואה. גם הרצף האין-סופי של מעשי גבורה והקרבה, מצד חיילים ואזרחים, רבים ורבות מהם תושבי אשדוד, במטרה להציל את חייהם של אחרים, שאפשר היה להציל, מעידים שלא הפקרנו במודע. אך שבועתנו מדי שנה בשנה, "לעולם לא עוד", נפרמה ונסדקה.

וביום הזיכרון לשואה ולגבורה, השנה, מן הראוי, להודות בכישלון הזה. להודות בכישלון, ולבקש את סליחתם של ניצולי השואה שחיים בקרבנו. מכם, אחינו ואחיותינו, הניצולים, שעברו את תופת השואה, אנו מבקשים היום סליחה. סליחה ומחילה שנאלצתם לראות אותנו נכשלים. אך אין די בכך. איננו רשאים להסתפק בבקשת הסליחה. חובתנו כלפיכם, לאחות מחדש את השבועה. לבדוק, לחקור ולתקן. ״לעולם לא עוד״, לכישלון בהגנה על חיי יהודים בגבולות מדינת ישראל.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה מתקיים השנה בסימן "ראו, היו קהילות ואינן עוד. הקהילה היהודית ושברה".

לאורך הדורות, אלפי קהילות יהודיות היו המסגרת הבסיסית, והחשובה ביותר,  בחיי היהודים. הקהילות היהודיות בתפוצות, הִגשימו הלכה למעשה, את מאמר חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה". בכל רחבי התפוצה היהודית. בשטעטלך ובמלאח. בכפרים, בעיירות ובערים. במזרח ובמערב. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, והשתלטותם על מרבית רחבי אירופה וצפון אפריקה, הם המיטו שואה וחורבן, על אלפי קהילות. במסע הרצח השטני והנרחב של יהודים, נמחקו גם הקהילות. ורבות מהן נמחו לחלוטין.

סיפור החורבן של הקהילות היהודיות הינו פצע עמוק בנפשו של העם היהודי. פצע הממחיש את מימדי האובדן שחווה עמנו בשואה. סיפור אובדן הקהילות היהודיות בשואה,  גם ממחיש, את הלקחים הקהילתיים שהותירה לנו השואה. וּבראשם, האחריות והערבות ההדדית שגילו קהילות ישראל בשנות השואה. ערבות הדדית, שבזכותה, באין-ספור מקרים, ניצלו חייהם של רבים, מציפורני החיה הנאצית ועוזריה. לא רק האחריות כלפי החלש, הזקוק לעזרתנו בעת צרה. אלא גם ובעיקר, האחריות והערבות ההדדית, בעת שגרה. לנהל את חיינו, ואת המחלוקות בינינו, בין פסיפס ומגוון הקהילות המרכיבות אותנו, באחריות, בכבוד הדדי ובאחוות אחים. גם בימים כתיקונם. על אחת כמה וכמה, בעת משבר. כמו בתקופתנו. אחריות כלפי הקהילה שבה אנו חיים, כלפי המשפחה, החברים, וגם כלפי עצמנו. אחריות כלפי הבית שלנו. כלפי כל מה שהקמנו כאן. כלפי הנס הגדול הזה שנקרא: מדינת ישראל. ואת האחריות הזאת חובה עלינו להנחיל לבנינו ובנותינו. לכם, בני הנוער, העתיד שלנו.

בני נוער יקרים, עיניכם רואות את השבר, הפילוג והשסע, שהחברה הישראלית חווה בשנים האחרונות. ראיתם שנכנסנו למלחמת ״חרבות ברזל״, כחברה מפולגת ושסועה. אך גם ראיתם, את עוצמת האחדות ועוצמת הרוח הישראלית האדירות, ששטפו את כל חלקי החברה הישראלית, מיד בתחילת המלחמה. איך הנחנו בצד את כל המחלוקות וההבדלים בינינו. איך התגייסנו כולנו, איש למען רעהו. ראיתם, והייתם שותפים מרכזיים, בפעולות ההתנדבות למען חיילי צה"ל בחזית, למען הפצועים, למען המשפחות השכולות ומשפחות החטופים והחטופות. למען האזרחים שנאלצו להתפנות מבתיהם ביישובים בדרום הארץ ובצפונה. למען, תושבי אשדוד, הילדים והקשישים, להם דאגתם בימי המלחמה. תחת מטחי הרקטות, החרדה, ואובדן הביטחון האישי. ראיתם, את החשיבות הקריטית של ערך האחדות, לַניצחון על אויבנו. לכן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנה זו, אחרי אסון השבעה באוקטובר, אינו ככל ימי הזיכרון לשואה, שקדמו לו. לא רק, לעולם לא עוד, דם יהודי יהיה הפקר. גם, לעולם לא עוד, לפלגנות ולמחלוקות. בכל חלקי החברה הישראלית. ובכל סוגי המחלוקות.

דור המייסדים ודור העולים. מזרח ומערב. דתיים וחילוניים. שמאל וימין. אין חברה או עם, ללא מחלוקות. מחלוקות תמיד היו, ותמיד יהיו. אך עלינו לדעת לנהל אותן. לדעת להתפשר. לחפש ולמצוא את המכנה המשותף בינינו. ולהגיע להסכמות רחבות. בלי לוותר על אמונותינו, זהותנו ודעותינו. אחדות ולא אחידות. כי עם אחד אנחנו ואין לנו ארץ אחרת. 

אסון ה-7 באוקטובר, פתח ועורר פצעים כואבים, מאלפי שנים של אנטישמיות. יהודים ברחבי העולם, במיוחד בארה״ב, ניצבים בפני גל אנטישמיות, שמתחיל להזכיר, את האנטישמיות שהציפה את אירופה, לפני מלחמת העולם השנייה.

באוניברסיטת קולומביה, ובאוניברסיטאות יוקרה אחרות בארה״ב, סטודנטים, ויותר מכך פרופסורים, בנו תיאוריה אקדמית, עם מחקרים, מאמרים, וספרים, השוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. זו הגלימה האנטישמית החדשה. והיא מתפתחת בארה״ב. הנחשבת למקום הבטוח ביותר עבור יהודים, מחוץ למדינת ישראל.

המסקנה המתבקשת היא אחת: רק מדינת ישראל חזקה, תהווה חומת מגן על יהודים. זה מה שאסון השואה הוכיח: שמדינת ישראל חזקה, היא תנאי קיומי עבור העם היהודי. והתנאי המרכזי לכך, שמדינת ישראל תהיה חזקה הוא, שהיא תהיה מאוחדת. צבא חזק מול האיומים החיצונים, אינו מספיק. האיום הפנימי, מסוכן לא פחות. תוצאות הפילוג בחברה הישראלית, בשנים האחרונות, מלמדות אותנו, שייתכן והוא אף מסוכן יותר. וגם על כך, עלינו לנדור, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה: ״לעולם לא עוד״. זו המחוייבות העליונה של כולנו, של כל חלקי החברה הישראלית, כל קהילות ישראל, בַּעת הזו. וזו גם המחוייבות העליונה שעלינו להנחיל, לילדינו. להנחיל לכם, בני נוער יקרים, דור העתיד שלנו.   

יהי זכרם של בני עמנו הנספים בשואה, ברוך, שמור וחקוק בליבנו לעד".

צפו בתמונות מטקס יום הזיכרון לשואה והגבורה - צילום של אורי קריספין: